כאן חסכנים עשו פרק על הסוגיה שנראה שמעסיקה רבים: "האם עדיף לקנות דירה או להשקיע את החסכונות באפיק אחר?", וחיפשו כלכלן שיהיה מוכן להתמודד עם הטיעונים של אמא של המגיש, דניאל מורס. מכיוון שלהתווכח עם הורים (שלי, של אחרים) על כלכלה הוא אחד השירותים שאני מספק, שמחתי על ההזדמנות.

יצא פרק די חביב לדעתי. הבעייה היחידה היא שהם רצו תשובות מאוד קצרות, בלי הסברים על חישובים וכאלה, אז יצא שזרקתי שם כמה מספרים מבלי להסביר, והיו גם כמה דברים כמו משכנתא שלא נכנסתי אליהם בכלל. אין לי תלונות אליהם, אלה המגבלות של הפורמט, אבל אני מרגיש חובה מקצועית לפרט קצת יותר, אז אעשה את זה בפוסט הזה.

תשואה

יש הרבה סיבות לקנות דירה. קודם כל, הנוחות שנובעת מלגור בדירה בבעלותך. כמו שאמרתי בפרק, אני מרגיש שהתפקיד העיקרי שלי הוא להסביר לכם כמה זה עולה בהשוואה לאלטרנטיבות. אחרי זה זה עניין שלכם להחליט אם זה מחיר שאתם מוכנים או לא מוכנים לשלם.

אז איך בעצם משווים את העלויות? בדיוק בשביל זה יצרתי את המחשבון: דירה או בורסה?. המטרה של המחשבון היא להשוות בין שתי חלופות: (1) לקנות דירה ולגור בה למשך פרק זמן מסוים; (2) להשקיע את אותו הסכום בבורסה למשך אותו פרק זמן ולהשתמש בתשואה מהבורסה כדי לשלם שכ"ד על דירה זהה לדירה שהייתם קונים בחלופה הראשונה.

מכיוון שהעמדה האישית שלי היא שדירה היא השקעה לא מוצלחת במיוחד, ניסיתי לבנות את המחשבון באופן שיהיה מוטה דווקא בכיוון ההפוך, כלומר, לטובת הדירה. למשל, אני מניח שההשקעה בבורסה נעשית כולה במדד מניות אחד (ת"א 125 או S&P500), ושאתם חייבים למשוך כל שנה את הסכום הדרוש לכם לשכ"ד גם אם הבורסה נמצאת בשפל באותו רגע. אם לדוגמא, הייתי מניח שכשאתם משקיעים בבורסה, אתם משלמים את שכר הדירה מההכנסות השוטפות; וכשאתם קונים דירה אתם חוסכים באופן אחר את זה שאתם לא צריכים לשלם שכ"ד, המחשבון היה נותן יתרון גדול יותר למניות.

אם תשחקו קצת עם המחשבון, תראו שבהחלט יש תקופות שבהן דירה היא השקעה יותר טובה (נסו למשל להכניס את התקופה 2007-2015). אבל בשביל לעשות השוואה הוגנת צריך לבחור את הכללים מראש, לא בדיעבד. בפרק, כשדיברתי על התשואה הצפויה, עשיתי את התרגיל הבא: קבעתי את משך התקופה להיות 10 שנים, ובדקתי מה התשואה הצפויה בכל שנת התחלה מ-1993 ועד 2011 (לצערי, לא מצאתי נתונים מלפני 1993). אחר כך עשיתי את אותו החישוב לתקופה של 20 שנים.

התוצאות הן חד משמעיות: למרות העליות החריגות היסטורית במחירי הדירות בשני העשורים האחרונים, מניות לרוב מניבות תשואה שהיא משמעותית יותר גבוהה גם בטווח של 10 שנים וגם בטווח של 20 שנים. הגרפים שלהלן מציגים את הערך של הדירה/תיק המניות שלכם (אחרי מיסים וכד') בשנת הסיום כפונקציה של שנת ההתחלה. ההשקעה הראשונית היא 1 (מיליון, אבל זה לא באמת חשוב). הקווים המקוקווים מראים את הממוצע.

משכנתא

אחרי שהפרק עלה לאוויר קיבלתי הרבה הערות על כך שאני מתעלם משיקול המשכנתא: עבור זוג צעיר טיפוסי ההתלבטות היא לא בין לשים מיליון ש"ח בשוק ההון או בנדל"ן, אלא יותר משהו כמו לשים כמה מאות אלפים על דירה ולקחת משכנתא של 90%, או לשים רק את אותם מאות האלפים בנדל"ן.

זה כמובן נכון, משכנתא מאפשרת להשקיע באופן ממונף, בעוד שהאופציה הזאת לא ממש קיימת למשקיע קטן בשוק ההון. אבל מינוף עובד בשני הכיוונים: הוא מכפיל את התשואה כשעליית הערך של הנכס גבוהה מהריבית על המשכנתא, אבל מכפיל את ההפסדים כשהמצב הוא הפוך.

זה עובד ככה: יש לכם סכום מסוים. אתם לוקחים משכנתא שהיא פי x מהסכום הזה בריבית m, והתשואה על הדירה היא r, אז התשואה האפקטיבית עבורכם היא: r+(r-m)x. היסטורית, התשואה הממוצעת על דירה בישראל היא 2.6% (ריאלית), ונניח שנוסיף עוד 2.5% להכנסות משכ"ד, אז r=5.1%. אם לקחתם משכנתא בריבית של 5%, והמשכנתא שלכם היא על 90% מהדירה, התשואה שלכם היא 6% (בהשוואה ל-5.1% ללא מינוף).

אם קניתם בזמן הנכון ובמקום הנכון, יש בהחלט סיכוי לא רע שהריבית על משכנתא שלכם נמוכה מהתשואה על הדירה, ואז המינוף הוא בהחלט עניין משתלם. אבל אם לא היה לכם מזל, והריבית על המשכנתא גבוהה באחוז מהתשואה, אז עכשיו אתם מקבלים 9% פחות תשואה מאשר ללא מינוף. אפשר די בקלות להגיע למצב שבו התשואה שלילית.

שאר השיקולים

אז עד כאן דיברתי רק על תשואה. את עצמי הצלחתי לשכנע שמבחינת תשואה דירה היא השקעה לא מוצלחת. קיבלתי הרבה הערות של אנשים שמאמינים שהנתונים ההיסטוריים לא רלבנטיים לגביהם כי הם יודעים לצפות יותר טוב מה השווקים יעשו בעתיד; או שמדד מחירי הדירות לא מעניין אותם כי הם קונים בשכונות בהן מחירי הדירות בוודאות יעלו. לכל אלה אני מאחל הצלחה, אבל רציתי כן להרחיב לגבי שני שיקולים אחרים שעלו בתגובות ולא התייחסתי אליהם בפרק.

• תנודתיות ונזילות: שוק הנדל"ן הרבה פחות תנודתי משוק ההון. הבעיה בלהשקיע במניות היא שאם אתם מוצאים את עצמכם במצב שאתם צריכים כסף דחוף והבורסה בדיוק בשפל, אתם עלולים להפסיד הרבה. מצד שני, נדל"ן הוא לא נזיל: למכור דירה לוקח הרבה יותר זמן מלמכור מניות. אם הדירה היא ברובה שלכם, אז אפשר לקחת משכנתא (נוספת) במקום למכור את הדירה, וזה פותר את בעיית הנזילות, אחרת, התנודתיות הנמוכה של שוק הנדל"ן היא לא יתרון.
• שיקולים התנהגותיים: יתרון נוסף של נדל"ן, שהתעלמתי ממנו בפרק, הוא שאנשים נוטים להיות פחות פזיזים כשזה נוגע לדירות. כל מי שאני מכיר שמשקיע בשוק ההון, אפילו שהוא משקיע לטווח ארוך, נוטה לבדוק כל יום-יומיים מה קורה עם התיק שלו. והבעייה בזה היא שיש פיתוי די חזק למכור כשמרגישים שהשוק הולך לרדת. זה לא רעיון טוב: הגישה הנכונה היא פשוט לעצום עיניים ולסמוך על זה שבטווח הארוך ההשקעה בשוק ההון משתלמת, ושאף אחד לא יודע "לתזמן את השוק". כמובן שזה לא ממש קורה בנדל"ן: אנשים לא מוכרים את הדירה שלהם כשהשוק קצת יורד, וזה אומר שדירה היא "מנגנון התחייבות" די מוצלח.

זהו, מקווה שזה מבהיר את מה שניסיתי להגיד בכאן. אם יש לכם או להורים שלכם עוד שאלות, מוזמנים להגיב ואני אשתדל לענות.

יאיר לפיד כותב:

אז ככה.

1. "משבר חוב" זה מונח שמתייחס לחוב הממשלתי, לא הפרטי, ובאופן כללי לא קשור בכלל לתופעה שמתוארת בפוסט.
2. ההפסד למשק מכך שהפרחים נבלו הוא בערך  100 שקל, לא מאתיים. אני כותב "בערך" כי זה תלוי למה מתכוונים בדיוק כשאומרים "ההפסד למשק", אבל בכל מקרה, הפרחים לא נצרכו רק פעם אחת. אם הפרחים היו נצרכים אז המחיר שהצרכן משלם (100 שקל) היו מתחלקים באופן כלשהו לאורך שרשרת הייצור של הפרחים (כולל חלק שהיה מגיע למי שסיפק את המימון לייצור הפרחים והפצתם), אבל זה לא שהמוכר היה מרוויח 100 שקל מלמכור והבנק עוד 100.
3. מה שיאיר לפיד מתאר בסיפור על הסחורה בחנות והפרחים זה פשוט הנזק הישיר שנגרם למשק כתוצאה מהסגר, כלומר, כתוצאה מכך שחלק מהפעילות הכלכלית לא מתקיימת בהוראת הממשלה. אני מבין שלדעתו הנזק הזה עולה על התועלת הבריאותית, או לחילופין, שאפשר היה להגיע לתוצאות בריאותיות טובות יותר עם פחות נזק לכלכלה. למעשה, אני אפילו מסכים. רק שהפוסט עצמו הוא דוגמא לשרלטנות. במקום להסביר מה לא נכון במדיניות ומה הוא מציע במקום, הוא משתמש ברטוריקה שנועדה לגרום לקורא להאמין שיש ללפיד איזו הבנה מעמיקה ומומחיות מיוחדת כך שאפשר פשוט לסמוך עליו.
4. יש כן כל מיני דרכים שבהן הנזק למשק מהפרחים שלא נמכרו גדול מ-100 שקלים. יש את המנגנון הקיינסיני הסטנדרטי: ההפסד שנגרם למוכר הפרחים מוריד את הצריכה הפרטית שלו; ויש גם מנגנונים שקשורים ספציפית לחוב. למשל, אם הבנק מעקל את חנות הפרחים וכתוצאה מזה נעשה בה שימוש עם פריון נמוך יותר. זו דוגמא למה שנקרא "מאיץ פיננסי", כלומר סיטואציה שבה העובדה שהפעילות הכלכלית המסוימת ממומנת על ידי חוב מגבירה את הנזק הנגרם מירידה בפעילות. זה בהחלט רלבנטי למצב המשק היום, ומצדיק התערבויות בשווקי האשראי, אבל, שוב, הפוסט של לפיד לא מגלה הבנה כלשהי בנושא.
5. עוד הערה אחרונה לסיום. אני לא חושב שזה חיוני שפוליטיקאים יכירו את המושגים הכלכליים הנ"ל. אפשר להיות ראש ממשלה מצוין ולהוביל תכניות כלכליות מצוינות בלי זה. היה רצוי בעיניי שלשר האוצר יהיה קצת יותר רקע בכלכלה, אבל גם זה לא קריטי. מה שמשגע אותי באמת זו התרבות שבה הצורה בה משהו כתוב חשובה יותר מהתוכן.

כל הדיבורים על הלוגיסטיקה של הובלת החיסונים בקירור הזכירה לי את הסיפור על איך הביאו ל"עולם החדש" את החיסון הראשון. החיסון נגד אבעבועות שחורות.

הרופא האנגלי אדוארד ג'נר (1823-1749) המציא את החיסון לאחר שהבחין בכך שחולים שהחלימו ממחלה בשם אבעבועות הפרה – מחלה קלה יחסית שפגעה לעיתים קרובות בנשים שעסקו בחליבת פרות — כמעט ולא חלו לאחר מכן באבעבועות שחורות.

ב-1796 ג'נר לקח מעט מהמוגלה של הפצעים של שרה נלמס, חולבת שחלתה באבעבועות הפרה, והדביק בעזרתה את ג'ימס פיפס, הילד בן ה-8 של הגנן שלו. ג'יימס פיתח תסמינים קלים של חום וחולשה, אבל לא פיתח את המחלה. חודשיים לאחר מכן, ג'נר החדיר לפיפס חומר מפצע של חולה באבעבועות שחורות, וג'יימס לא נדבק במחלה בכלל. הוא חזר על הניסוי הזה עם כמה עשרות מטופלים ובכך הוכיח את היעילות של החיסון.

החשיבות של התגלית של ג'נר היתה כפולה: ראשית בכך שהוא הראה שהחשיפה למחלה הקלה גוררת חסינות למחלה הקשה; ושנית, בכך שהוא הראה שאפשר לפתח את התגובה החיסונית על ידי הדבקה מאדם לאדם (ולאו דווקא דרך חשיפה לפרה).

אחד הראשונים לאמץ את השיטה של ג'נר היה מלך ספרד קרלוס הרביעי. קרלוס, שרבים מבני משפחתו חלו באבעבועות שחורות, החליט כבר ב-1798 על מבצע לחיסון כל תושבי הממלכה. תוך שנתיים התחיל מבצע חיסון נרחב ברחבי חצי האי האיברי, אבל נותרה בעיה: כיצד מביאים את החיסון של ג'נר לטריטוריות של ספרד באמריקה? באותה תקופה לא היו מקררים, ואת החומר שלוקחים מהמוגלה של חולה אחד, צריך היה להזריק תוך זמן קצר למתחסן הבא.

הפתרון שנמצא היה לקחת 22 ילדים מבתי יתומים למסע ברחבי העולם. הרעיון היה להדביק את הילדים זה אחר זה במחלה וכך לוודא שלאחר חודשיים וחצי של מסע חציית האוקיינוס האטלנטי המשלחת תגיע עם לפחות ילד אחד שאפשר להדביק ממנו את התושבים המקומיים.

המשלחת יצאה לדרך ב-30 בנובמבר 1803. מעבר לאנשי הצוות של הספינה היא כללה את ראש המשלחת, הרופא פרנסיסקו חאוויר דה-בלמיס, עוד עשרה אנשי צוות רפואי (רופאים, אחים וכד'), 22 יתומים בגילאים 8-10 שטרם חלו באבעבועות או חוסנו, והאישה היחידה במשלחת, איזבל דה-זנדלה גומז, מנהלת בית היתומים ממנו נלקחו רוב הילדים. הם לקחו איתם גם חמש מאות עותקים של הספר של ג'נר כדי לעזור להפיץ את הבשורה.

בפברואר 1804, הם הגיעו לפורטו-ריקו וגילו להפתעתם שהאוכלוסייה המקומית כבר התחילה להתחסן בעזרת חיסון שהושג מאיי הבתולה הבריטיים. הם המשיכו לפוארטו-קבלו ולה-גואירה (שתיהן בוונצואלה של היום), ובכל מקום שהגיעו הקימו "מועצת חיסונים" שתדאג להמשכיות של החיסון. אחר כך בלמיס החליט לפצל את המשלחת, כאשר הוא עצמו המשיך לקובה, מקסיקו, והמשיך אף ליעדים רחוקים בפיליפינים ובסין; והחצי השני של המשלחת המשיך ברחבי דרום אמריקה.

אז כשאתם הולכים להתחסן נגד נגיף שהתגלה לפני שנה, תזכרו שלקח לאנושות 180 שנים מהמצאת החיסון ועד לחיסול מוחלט של אבעבועות שחורות, ותתנחמו בזה שהחיסון הנוכחי מגיע אליכם ישירות מהמעבדה, מבלי שהיה צריך לחטוף יתומים.

הרבה קוראים של הבלוג שואלים אותי: האם באמת קוראים של הבלוג שואלים אותך שאלות או שאתה ממציא את זה?

ובכן, אני לא עונה לכאלה שאלות מעצבנות, אבל מסתבר שגם אל "גלובס" פונים קוראים עם שאלות, ושם החליטו לאחד את השאלות ולהפנות אותן לחנן שטיינהרט. עכשיו, אני לא נגד לתת במה לאנשים עם גישות הטרודוקסיות לכלכלה, אבל אם הייתי עיתון והיו פונים אלי קוראים עם שאלות על בריאות, אז אני לא חושב שהאיש הראשון שהייתי פונה אליו היה מטפל ברייקי. לכל הפחות הייתי מדפיס לצד התובנות של המטפל האנרגטי גם תשובות שמקובלות בעולם הרפואה.

אין לי כוח לעבור על כל הטעויות בניתוח של שטיינהרט, ולא הייתי מטריח את עצמי בכלל אלמלא צד את עייני קטע אחד שעוסק בהיסטוריה המוניטרית של ארה"ב:

[בארה"ב] התוצר לגולגולת עלה בהתמדה והמחירים הלכו וירדו. במילים אחרות זמן העבודה של האנשים הניב להם יותר ויותר כוח קנייה, קרי רמת חיים. בין 1875 ל-1900, לדוגמה, התמ"ג לגולגולת גדל ב-52.7% והמחירים ירדו ב-29.6%. במילים אחרות סך כל הצרכנים נהנו מהשיפור בפרודוקטיביות ומהגידול בתפוקה.

משטר של גידול מתמיד ומשמעותי בכמות הכסף, לעומת זאת, מעביר את הרווחים האלו בגין הגידול בתפוקה, מהציבור הרחב (שמפסיד את ירידת המחירים) לאלה שמקורבים לכסף המיוצר – הממשלה, הבנקים, ומקבלי האשראי הגדולים.

שטיינהרט, במקרה או שלא, מתייחס כאן לתקופה הכי מעניינת בהיסטוריה של מדיניות מוניטרית. למעשה, אם תתנו לכלכלן מוניטרי מכונת זמן, המקום הראשון שהוא יחזור אליו הן הבחירות של 1896 בארה"ב. (אולי אחרי שהוא ירצח את היטלר וכאלה, אבל זה לא מסיבות מוניטריות). בחירות 1896 בארה"ב הן כנראה הדוגמא היחידה בהיסטוריה שבה הנושא המרכזי בבחירות היה מדיניות מוניטרית, והסיבה היא בדיוק התהליך ששטיינהרט מתאר. לאורך אותה תקופה, הדולר בארה"ב היה צמוד לזהב, ומכיוון שהכלכלה צמחה מהר יותר מהקצב שבו כורים זהב, המחירים ירדו לאורך זמן, כלומר, הייתה דפלציה.

התופעה הזו חילקה את הציבור האמריקאי לשני מחנות: מחנה אחד, הבי-מטליסטים (bi-metalists), דרש שהממשלה הפדרלית תתחיל להדפיס דולרים גם כנגד כסף (המתכת). המחנה הזה הונהג בידי ויליאם ג'נינגס בראיין, שהלהיב את וועידת המפלגה הדמוקרטית עם נאום "צלב הזהב". זכור בפרט משפט הסיום של הנאום: "לא תצלבו את האנושות על צלב של זהב" ( "you shall not crucify mankind upon a cross of gold"). הייתה אפילו מפלגה בשם Silver Party שהצליחה לשלוח נציגים לסנאט ולבית הנבחרים – תופעה חריגה בפוליטיקה הדו-מפלגתית האמריקאית.

ג'נינגס הפסיד את הבחירות למועמד הרפובליקני, ויליאם מקינלי, שעמד בראש המחנה שהתנגד נחרצות לרעיון של הדפסת כסף כנגד שני סוגי מתכות. בבחירות 1900 אותם השניים התמודדו ומקינלי שוב ניצח, וזכה לכהונה שניה, שנקטעה אחרי עשרה חודשים כשמקינלי נרצח בידי מתנקש שדעותיו על מדיניות מוניטרית לא ידועות לי (אם כי ידוע שהוא היה אנרכיסט והאמין שהממשלה היא הגורם לעוני הגדול בארה"ב).

נחזור לענייננו. אם קראתם את הטור של שטיינהרט ב"גלובס", אתם בוודאי חושבים שג'נינגס, שרצה להדפיס עוד כסף, נתמך בידי ה"מקרובים לכסף המיוצר – הממשלה, הבנקים, ומקבלי האשראי הגדולים", ושמקינלי ודאי נתמך בידי המוני הצרכנים שנהנו מהשיפור ברמת החיים. אולי יפתיע אתכם לגלות שהמתנגדים החריפים ביותר לרעיון הבי-מטליסטי, והתומכים המרכזיים של מקינלי היו הבנקאים ובעלי ההון בוול-סטריט. למעשה, מקינלי היה המועמד הראשון בהיסטוריה של ארה"ב שמימן את הקמפיין שלו בעיקר בעזרת תרומות של בנקאים ותעשיינים מאוד עשירים.

התומכים של ג'נינגס היו דווקא האיכרים בדרום ארה"ב, במערב התיכון ובאופן כללי בפריפריה. המחירים של החיטה והתירס, שכלכלת הדרום ומהערב תלויה בהם, הלכו וירדו, מה שהקשה על החקלאים להחזיר את חובות, והכריח רבים מהם לפשוט את הרגל ולמכור את החווה בזול לבנקים. הם כנראה לא שמו לב לשיפור ברמת החיים שלהם עקב ירידת המחירים.

ג'נינגס, כמו פוליטקאים אחרים שתמכו בבי-מטליזם, הואשמו על ידי יריביהם בפופוליזם. הטענה הייתה שהם מוכרים לציבור אשליה, ושבהיעדר בסיס יציב לכסף הכלכלה כולה תיפגע. הטיעון הזה שכנע את פועלי הרכבת והמפעלים, ואת האיכרים בצפון-מזרח ארה"ב, שהסתייגו מהמועמד של המפלגה שלהם.

אז מי צדק? הקונצנזוס בקרב כלכלנים היום הוא ששני הצדדים טעו. הבי-מטליסטים רצו לקבוע כלל מאוד לא יציב להדפסת הקצב. הכלל שלהם היה מקבע באופן מלאכותי את יחס המחירים של זהב וכסף, יוצר הזדמנויות ארביטראז' בלתי פוסקות למסחר בין דולר, זהב וכסף, וכמעט בטוח שהיה מוביל לחוסר יציבות של הדולר. מאידך, "תקן הזהב" הוא אמנם כלל קשיח, אבל אין שום סיבה לחשוב שהוא כלל מוצלח.

במהלך המאה האחרונה היו התפתחויות גדולות בהבנה של הדרכים שבהם כסף משפיע על הכלכלה, והתפתחו כללים שקובעים את כמות הכסף באופן שהוא יציב מצד אחד ומתאים את הערך של המטבע למצב המשק באופן גמיש יותר מצד שני. כך יצא שהנושא המרכזי של בחירות 1896 בארה"ב הפך להיות אנקדוטה היסטורית שמאקרו-כלכלנים יכולים לספר לסטודנטים בא"ש לילה.

ויש גם את אלה שקצת מבולבלים לגבי מי היה בעד ומי היה נגד בסיפור הזה,  ורוצים לשחזר את כלל הזהב הקשיח בעזרת מטבעות קריפטו. אותי זה בעיקר משעשע.

באי כלשהו גרים עשרה אנשים. לכל איש יש חלקת אדמה שעליה הוא מגדל 10 יחידות של פרי כלשהו בעונה (כל איש מגדל פרי שונה), ויש שוק שבו כולם מוכרים וקונים פירות במחיר של 1 ש"ח ליחידה.

כתוצאה מאסון בלתי צפוי (נניח, התפשטות של מגפה), יש צורך לפנות את החצי הצפוני של האי שבו גרים חמישה אנשים. חמשת האנשים שגרים בדרום יכולים להמשיך לעבוד בשדות שלהם כרגיל ולייצר את 50 הפירות שבדרך כלל גדלים בחצי הדרומי. החמישה מהאי הצפוני יכולים ללכת לדוג דגים במקום לגדל פירות, אבל מכיוון שהם לא דייגים בהכשרתם, כמות הדגים שכל אחד מהם יצליח לדוג שקולה ל-4 יחידות של פרי.

השאלה הראשונה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא מה הייתם רוצים שיקרה במצב כזה. הנה כמה אפשרויות:

1. שהדרומיים יעבדו כרגיל ושהצפוניים ידוגו דגים וכל אחד יאכל כמה שהוא מצליח לקנות ממכירת התוצרת שלו. כלומר, הצפוניים יאכלו בשווי של 10 ש"ח והדרומיים של 4 ש"ח.
2. שהדרומיים יעבדו כרגיל, שהצפונים ידוגו דגים, ושהממשלה תדאג לכך שהצפוניים ימשיכו לאכול חצי מהתוצר הכולל. כלומר, הצפוניים והדרומיים יאכלו ב 7 ש"ח.
3. שהדרומיים יעבדו כרגיל, שהצפונים ישבו בבית, ושהממשלה תדאג לכך שהצפוניים ימשיכו לאכול חצי מהתוצר הכולל. כלומר, הצפוניים והדרומיים יאכלו 5 פירות כל אחד.

יש כמובן עוד אינסוף אפשרויות אחרות, וניתן להצדיק כל אחת מהן. הבחירה בינן היא לא טכנית כלכלית – היא תולדה של התפיסה המוסרית שאתם מחזיקים בה והיא ודאי תלוית הקשר.

אפשר להצדיק את (1) ולטעון שזו לא בעיה של הדרומיים שהצפוניים במצוקה. אפשר להצדיק את (2) בזכות הסולידריות, אבל להסביר שהצפונים צריכים לתרום את חלקם. אפשר גם להסביר שזה לא ראוי לבקש מחקלאי בן 55 שגידל פירות כל חייו ללכת ולדוג דגים, ושלאור המצב החריג זה בסדר שהוא ישב בבית ואנחנו נחלק עמו את מזוננו ככל שצריך (אפשרות (3)).

אחרי שהחלטתם לגבי השאלה הראשונה, אתם צריכים לפנות למאקרו-כלכלן הקרוב למקום מגורכם, ולשאול אותו מה צריך לעשות כדי ליישם את ההקצאה המועדפת עליכם.

לא כל הקצאה אפשר ליישם. יש שתי מגבלות מרכזיות: מגבלת המקורות אומרת שאי אפשר לדוגמא לייצר 100 פירות. זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה טכנית בנסיבות הנוכחיות (בהנחה שחייבים לפנות את חצי האי הצפוני).

יש גם מגבלה של תמריצים: החקלאים הדרומיים לא בהכרח ירצו לייצר 10 פירות אם הממשלה מתכוונת לקחת להם חמישה. הממשלה כנראה תצטרך לפצות אותם איכשהו, וסביר שגם תחת התוכנית הטובה ביותר אי אפשר יהיה להשיג כל הקצאה שאפשרית מבחינת מגבלת המקורות.

מצד שני, גם אם נחליט לא לעשות כלום, החקלאים הדרומיים עלולים לא לרצות לייצר 10 פירות: בעבר הם היו מוכרים חלק מהפירות בשביל לקנות דברים מהצפון, וללא התערבות ממשלתית הם יודעים שהביקוש לפירות הדרומיים והצע הפירות הצפוניים ירד.

שאלת התמריצים היא לרוב מאוד חשובה, אבל בסיטואציות קיצוניות, כמו של סגירה של המשק בעקבות מגפה, זה לאו דווקא נכון. בסך הכול, רוב האנשים שלא עובדים כרגע לא עובדים כי אסור להם לעבוד במה שהם עבדו עד לפרוץ המגפה, או שהממשלה אוסרת על צריכת המוצר או השרות שהם ייצרו. לטווח ארוך, התמריצים במשק צריכים להיות בנויים בצורה כזאת שלא יהיו יותר לולייני קרקס ממה שיש עבורו ביקוש, אבל המשק יכול לסבול עודף לוליינים בשנה מסוימת שבה הביקושים נמוכים כתוצאה מאירוע חריג ובלתי צפוי.

יש כל מיני דרכים ליישם את ההקצאות האפשריות. זה בסוף תהיה איזושהי קומבינציה של הדפסת כסף, מיסוי, והנפקת חוב. בסופו של דבר כולן (חוץ מאי-התערבות כמו באפשרות (1)) כרוכות בהעברה כלשהי של עושר מהצפוניים לדרומיים. יחד עם זה, חלקן גם יגדילו את העושר הכללי. לדוגמא, אם באמת ללא התערבות הדרומיים נמצאים בתת-ייצור, הדפסת כסף וחלוקתו לצפוניים תגדיל את הביקוש לפירות דרומיים, ויכולה להביא אותם לייצור בתפוקה מלאה. בסיטואציה כזאת ההתערבות דווקא משפרת את הרווחה של כולם.

מאקרו-כלכלנים מתעסקים בסוגיות של ה"איך". אנחנו מניחים הנחות כלשהן לגבי התנהגות של משקי בית ועסקים, ומנסים להבין אילו הקצאות אפשר להשיג ואיזה קומבינציה של כלים פיסקליים ומוניטריים יעבדו. יחד עם זה, אל תתנו לכל מיני פסבדו-כלכלנים לבלבל אתכם: חלק גדול מהדיון כרגע הוא על השאלה הראשונה, לא על אופן היישום. הוויכוחים על הדפסת כסף, העברות אוניברסליות, ושאר ירקות, במידה רבה מאוד מסיתים את הפוקוס מההחלטות המוסריות לטכניקה. וזה לא שהטכניקה לא חשובה, וזה לא שאפשר להשיג איזו הקצאה שרוצים, אבל אם מישהו אומר לכם שדמי אבטלה גבוהים לאורך זמן פוגעים בתמריצים, זה בסדר גמור להגיד לו: "נכון, דמי האבטלה אכן מתמרצים את המוכר מדוכן הפלאפל הסגור לשבת בבית במקום ללמוד להיות דייג, אבל זה בסדר מבחינתי. אני מוכן לוותר על ארבעת הדגים שהוא היה תורם לכלכלה כדייג ועדיין לדאוג לכך שיאכל כמוני."

המפקחת על הבנקים קוראת לבנקים לבחון מחדש את מדיניות הדיבידנדים. הבנק המרכזי האירופי קצת יותר אגרסיבי, וממש איים שאם הבנקים לא יקפיאו תשלומי דיבידנדים מרצונם, הוא יכפה זאת עליהם. לעומת זאת, הפדרל ריזרב בארה"ב אותת שהוא לא מתכוון לנקוט בצעד דומה.

הסיפור הזה מעניין בעיניי כי הוא משלב כמה רעיונות מרכזיים במחקר הכלכלי בכלל, וסביב בנקאות בפרט.

קודם כל, יש כאן דוגמא נחמדה מהעולם האמיתי ל"דילמת האסיר": אף בנק לא באמת רוצה לשלם דיבידנדים כרגע. אין לי ספק שכל מנכ"לית של בנק הייתה מעדיפה לחכות ולראות כמה זמן הסגר נמשך, ואיך נראה קצב ההבראה של אחרי שהוא יוסר. הבעיה היא שלא לשלם דיבידנדים בזמן שבנקים אחרים כן משלמים שולח איתות מדאיג למשקיעים באשר למצב הבנק, וכנראה יגרום למניה של הבנק לצנוח.

אז מה הפתרון? הרגולטור כופה על הבנקים לא לשלם דיבידנדים, וככה עצם זה שבנק מסוים לא משלם לא מעביר שום איתות למשקיעים (מלבד זה שהבנק שומר חוק), וכולם מרוויחים.

מעבר לזה, המדינה משקיעה כרגע סכומי עתק בלספק אשראי מתוך מטרה שהוא יגיע לעסקים ומשקי בית שזקוקים לו. הממשלה מעמידה הלוואות בערבות מדינה, הפיקוח על הבנקים מקל בדרישות ההון, ובנק ישאל מרחיב את האשראי למערכת הפיננסית. הדיבידנדים שהבנקים משלמים לבעלי המניות מקטינים את ההון העצמי של הבנק ובצורה כזאת מפחיתים את היכולת שלו להלוות.

אם כך, אז למה לא להקפיא דיבידנדים?

הערך של מניה תלוי כמובן בתשואה שהיא צפויה להניב, אבל, חשוב מכך, הוא תלוי באיך התשואה הזאת מתואמת עם מצב הכלכלה. באופן כללי, אנחנו נעדיף מניות שמשלמות יותר במצבים שבהם אנחנו יותר זקוקים לכסף. במימון קוראים לזה בטא, אבל זה פשוט האבחנה שמניה שמשלמת דיבידנד קבוע בלי קשר למצב הכלכלה יכולה להיות שווה יותר ממניה שמשלמת יותר בגאות ופחות במיתון גם אם השנייה משלמת בממוצע יותר.

אם בכל פעם שהמצב הכלכלי מידרדר מניות הבנקים לא ישלמו דיבידנדים, זה יקטין מאוד את המוטיבציה של משקיעים להשקיע בבנקים. באופן מידי זה יוריד את מחירי המניות ויקטין את העושר של כל מי שמחזיק מניות של בנקים (שזה הרבה מאוד אנשים, בעיקר דרך קרנות הפנסיה וכיו"ב). בטווח הבינוני זה יקשה על בנקים לגייס הון ולממן הלוואות נוספות בעתיד.

אז להקפיא או לא להקפיא? התשובה תלויה בשתי שאלות:

(1) אם הבנקים ימנעו מלחלק דיבידנדים, בכמה זה יגדיל את האשראי שהם מספקים לציבור, וכמה זה משמעותי מבחינת היכולת של המשק לשרוד את הסגר ולחזור מהר לפעילות מלאה לאחריו?

(2) עד כמה ציבור המשקיעים יחשוב שהקפאת דיבידנדים היא כלי חדש שהרגולטור הולך לעשות בו שימוש בעתיד, וכמה זה יפגע בערך ההון של הבנקים?

אני לא מקנא במי שצריכים לקבל את ההחלטה הזאת. קשה להעריך את התשובות לשאלות האלה מבחינה כמותית, וכמעט בלתי אפשרי לעשות זאת בזמן אמת.

יחד עם זאת, אני חייב להגיד שאני נוטה לתמוך בהקפאה: אני מאמין שציבור המשקיעים מבין שהאירוע הנוכחי הוא חריג מאוד מאוד, ושהרגולטור יכול להסביר שאין שום כוונה להפעיל את הכלי הזה מלבד במצבים קיצוניים כמו זה הנוכחי. צריך גם לזכור שבמקביל להקפאה שכזאת, הרגולציה גם הולכת רחוק מאוד בלהקל על הבנקים ולהבטיח את השרידות שלהם, מה שבוודאי מיטיב גם עם בעלי המניות שלהם.

לפי הסקר הזה:

"56% ממצביעי כחול לבן תומכים בהצטרפות יו"ר הסיעה בני גנץ לממשלת אחדות עם בנימין נתניהו […] בנוסף, 67% ממצביעי כחול לבן אמרו כי הם לא מאמינים שנתניהו יפנה את תפקיד ראש הממשלה לגנץ בבוא העת."

כלומר, לכל הפחות 40% ממצביעי כחול לבן שבעד שגנץ יחתום על הסכם רוטציה, חושבים שהצד השני לא הולך לקיים אותו.

מה לעזאזל ההגיון מאחורי זה? נניח שאתם מצביעי כחול לבן שבעד אחדות עם נתניהו. הלוגיקה הבסיסית של מו"מ זה שאתם נותנים תמיכה בממשלה של נתניהו ומנסים להשיג כמה שאתם יכולים בתמורה. הרוטציה אמורה להיות התמורה המרכזית, אבל אם אתם לא מאמינים שהיא תתקיים, אז התמורה הזאת היא חסרת ערך.
עדיף לחתום על הסכם שלא כולל רוטציה אבל כולל תמורות אחרות שחשובות לכם.

הסבר אפשרי אחד הוא שאתם חושבים שיש הסתברות (גם אם נמוכה) שהרוטציה כן תתקיים, ואז הכנסת הסעיף הזה היא בכל זאת בעלת ערך חיובי. הנקודה היא שאם ההסתברות הזאת נמוכה, אז גם הערך נמוך, וזה מוביל אותי לחשוב שאולי אין בעצם דברים אחרים שהמפלגה שלכם רוצה להשיג.

הסבר שני הוא שאתם חושבים שיש לכם מה להרוויח מכך שבבוא העת ההסכם לא יקויים. אולי אתם חושבים שבעוד שנה וחצי כשהליכוד יסוג מקיום ההסכם, זה יגרום לו נזק תדמיתי שישחק לטובתכם. על זה יש משפט בתורת החוזים שאומר: פחחחחח…

המשבר הכלכלי שנגיף הקורונה יוצר חריג בפשטותו: יש האטה קיצונית ופתאומית בפעילות הכלכלית שנובעת ישירות מהמגבלות שהמאבק במגיפה מחייב. הפגיעה ביכולת הייצור של המשק היא זמנית, וברור שהיא תיעלם ברגע שאיום המגיפה יחלוף. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא למשך כמה זמן המשק יהיה משותק (וזה משהו שכלכלנים לא יודעים להעריך טוב יותר מאף אחד אחר).

המשבר הזה שונה באופן מהותי מהמשברים הכלכליים שהכו במשק הישראלי בעשורים האחרונים: ב-2001 השילוב של האינתיפאדה השנייה והתנפצות בועת הדוט-קום גרמה לשינוי בציפיות הצמיחה של המשק למשך שנים, וכך גם המשבר הפיננסי העולמי של 2008. בסיטואציה הנוכחית, לעומת זאת, אין סיבה לחשוב שהמשק לא יחזור לרמת הייצור הקודמת שלו מיד לאחר שהחיים יחזרו למסלולם, בהינתן, כמובן, שהממשלה תנקוט בצעדים הנכונים.

עד שהמגיפה תחלוף, הסכנה העיקרית שעומדת בפני המשק היא של נזילות: עסקים רבים, בעיקר הקטנים יותר, עלולים למצוא את עצמם בפשיטת רגל, למרות שאלה עסקים שיכולים להיות רווחיים בתנאים נורמליים. האתגר המרכזי העומד בפני הממשלה ובנק ישראל בתקופה הזאת היא להקל את תנאי האשראי של העסקים האלה. ניתן לעשות זאת על ידי הקלות זמניות ופריסה של תשלומי מס, על ידי התערבות ישירה בשווקי האשראי, וכן על ידי הגדלת ההוצאה הציבורית על חשבון גירעון.

אני שותף לביקורת של רבים מעמיתי על התנהלות האוצר תחת השר כחלון בכל הקשור בעמידה ביעד הגירעון. יחד עם זה, עיקר הביקורת שלי היא על הבחירה להגדיל הוצאות מסוימות שאינן מעודדות צמיחה ומסתכמות בהעברת עושר אקראית בין אזרחים, ובחוסר המנהל התקין שבניסיונות להסתיר החשבונות הלאומיים. בסך הכול רמת החוב של ישראל היא נמוכה, ובסביבת הריביות הנוכחית, הגדלת החוב לצורך הוצאות ראויות, ובהינתן תוכנית ארוכת טווח לשמירה על מסלול חוב תקין, תזרז את יציאת המשק מהמשבר הנוכחי, והעלויות שלה יהיו נמוכות (ר' למשל דבריו של אוליבר בלנשרד, לשעבר הנשיא של האגודה האמריקאית לכלכלה והכלכלן הראשי של קרן המטבע).

בפרט, אני חולק לחלוטין על המלצתו של עמיתי אורי כץ (גלובס, 19.3.2020) לקצץ בעת הזו בהוצאה הציבורית. אם יש משהו שכן ניתן ללמוד מהמשבר הפיננסי של 2008 זה שכלכלות שנקטו באמצעי צנע כתגובה למיתון שילמו על כך במיתון מתמשך המתאפיין באבטלה גבוהה ותוצר נמוך. עכשיו, כשבסקטור הפרטי חברות עם בעיות תזרים מפטרות עובדים, אסור לממשלה להוסיף לזה.

לקח נוסף ממשבר הסאב-פריים הוא שצעדים שמקלים על המאזן של הבנקים אינם מספיקים אם הם אינם מיתרגמים להקלות בתנאי ההלוואות של הלקוחות של הבנק. בישראל המערכת הבנקאית ריכוזית מאוד, מה שמהווה בעיה בימים כתיקונם, אבל בסיטואציה הנוכחית מקל על האפשרות לקביעת מנגנונים שיאפשרו אשראי בתנאים מקלים לבנקים, בתמורה לכך שהאחרונים יקלו את תנאי האשראי של לקוחותיהם (ר' למשל הצעה של ג'ון ג'ינקופלוס וסוזן קוניאק מ-2008 שלא יושמה למרבה הצער).

הצעדים הנ"ל הנם חריגים ודורשים אומץ מסוים, אבל גם ההחלטה לעצור את הכלכלה כדי למנוע התפשטות של נגיף דרש זאת, כך שאפשר בהחלט לקוות שראשי המשק יעשו את הדבר הנכון גם כאן.

מקובל בישראל שנהגי מוניות מציעים לנוסע מחיר קבוע במקום להפעיל מונה כנדרש.

מכוון שנהגי מוניות ידועים כאנשים בעלי חושים עסקיים מחודדים ותובנות מעמיקות אל נפש האדם, אפשר להניח שההצעה שנהג המונית מציע משקפת את המקסימום שהנוסע הממוצע צפוי להסכים לו.

בחינה של ההצעות והשוואתן למחיר שאמור היה להיגבות בדיעבד מהפעלת המונה מאפשרת לחשב את מידת שנאת הסיכון האבסולוטית של הפרט (בהנחה שמדובר בסכום קטן ביחס לעושר של הנוסע).

פיילוט שערכתי בינתיים מראה על שנאת סיכון מאוד גבוהה.

אבקוס

בשבוע שערב כתבתי כאן שהמשבר הפיננסי של 2008 לא נגרם בגלל רמאויות, אבל זה לא שלא היו רמאים בסיפור הזה. היו הרבה.

הניו-יורקר פירסם השבוע כתבה על דוגמא אחת, ותוהה על קשיחות גורמי האכיפה, למרות שאפשר באותה מידה לשאול האם החוקים הקיימים מספיק מוצלחים. בכל אופן, הסיפור הוא על שתי חברות פיננסיות: בנק ההשקעות הענק גולדמן-סאקס וקרן ההשקעות פולסון ושות',  שזיהו מוקדם (לפחות ב-2005) את הבועה בשוק הנדל"ן, וניסו להתעשר מזה. למעשה הם עשו בדיוק מה שהגיבורים של "מכונת הכסף" עשו, אבל הם לא נכללים בסרט אולי בגלל שהם רימו, ואולי כדי לא להרוס למייקל לואיס את הסיפור של הילד שצעק שהמלך עירום. (האמת היא שמייקל ברי, הדמות שכריסטיאן בייל מגלם בסרט, עשה את הדיל המקורי שלו בעזרת גולדמן-סאקס, אבל זה לא מוזכר בסרט).

בכל אופן, על מנת להמר נגד שוק הנדל"ן גולדמן-סאקס יצרו חוזה בשם Abacus-2007AC1 שהוא בעצם תעודת ביטוח כנגד ירידת ערך של ניירות אחרים שקשורים במשכנתאות. הרעיון הבסיסי הוא כזה: יש ניירות שנקראים CDO ומי שמחזיק בהם מקבל דיווידנד כשאנשים שלקחו משכנתאות מחזירים (יום אחד אני אכתוב פוסט שמסביר איך זה בדיוק עובד). הדיל באבקוס הוא שכל זמן שרשימה מסוימת של CDOs משלמים את הדיבידנדים שלהם, ה"מוכרים" (פולסון ושות')  משלמים פרמיה ל"קונים", אבל אם ה-CDOs מפסיקים לשלם, אז ה"קונים" מפצים את ה"מוכרים". במבט ראשון, זו עסקת ביטוח די סטנדרטית שבה מישהו שמחזיק ניירות ערך מסוימים מוכן לשלם פרמיה, בתמורה לזה שמישהו אחר ייקח על עצמו את הסיכון בירידת הערך של הנייר. אלא שה"קונים" במקרה הזה, לא בהכרח מחזיקים את ה-CDOs, כך שזה לא ממש כמו ביטוח (זה נקרא CDO סינטטי, וזה הדבר היחיד שהסלבס בסרט באמת מסבירים נכון; ר' הסצנה עם סלנה גומז וריצ'ארד ת'לר).

הבעיה היחידה בעסקה הזו היא שגולדמן-סאקס (ואולי גם אחרים) רימו בשתי דרכים (ואולי יותר). קודם כל, הם הציגו את העסקה לקונים, בנק גרמני בשם IKB, כאילו שהם רק מתווכים בינם לבין פולסון ושות', למרות שלמעשה הם בעצמם החזיקו באותה פוזיציה כמו המוכרים וציפו להתעשר מהכשלון של ה-CDOs. ושנית, הם הסתירו פרטים חשובים לגבי הדרך שבה הורכבה הרשימה שנכללה בעסקה. בדרך שבה זה הוצג ל-IKB, גולדמן-סאקס מינו חברה עצמאית בשם ACA שתבחר רשימה "מייצגת" של CDOs שיכללו באבקוס, אבל בפועל, ACA קיבלה ייעוץ מפולסון ושות' לגבי איזה ניירות לכלול בעסקה. כמובן, שפולסון, על פי האינטרס שלהם, "המליצו" על הניירות המחורבנים ביותר שהיו קיימים, וגולדמן-סאקס ידעו מזה. החברה העצמאית ACA טענו להגנתם שהם בכלל לא ידע שפולסון הם ה"מוכרים" בעסקה. לגבי גולדמן-סאקס, רשויות האכיפה הצליחו להוכיח שלפחות סוחר אחד בסניף הלונדוני שלהם, אזרח צרפתי בשם פבריס טורה, היה מודע לדרך שבה אבקוס הורכב, וזה הספיק כדי לתבוע אותו אישית ואת הבנק, אבל מעולם לא הוגשו כתבי אישום נגד המנהלים הבכירים. הכתבה שבלינק לעיל מנסה להבין למה.

שכר בכירים בחברות פיננסיות

בעניין אחר, השבוע נכנסו לתוקף תקנות בארה"ב לגבי תשלום שכר לבכירים בחברות פיננסיות. בניסיון להכריח את מנהלי הבנקים להשקיע באופן יותר אחראי, הבונוסים ותוספות אחרות המותנות בביצועים יוגבלו באופן שהם ישולמו בטווחי זמן ארוכים יותר (לפחות ארבע שנים). השאלה הטבעית היא, כמובן, למה בעלי הבנקים צריכים את המחוקק בשביל זה, הרי זה האינטרס שלהם, לא?

אז הנה תשובה אפשרית אחת, שוב מהניו-יורקר, שמקשרת בין השאלה הנ"ל למאמר של תומאס שילינג (שחלק ב-2005 את פרס נובל לכלכלה עם ישראל אומן), שמנסה להסביר למה שחקני הוקי לא חבשו קסדות לפני שהכריחו אותם.