ארכיון חודשי: יולי 2015

היתרונות במאגר מידע פיננסי

תגובה לטורו של דוד לוי-פאור "לא לאח הגדול הפיננסי" (הארץ ב-26.7.15).
טורו של פרופ' לוי-פאור, שמטרתו להפחיד את הציבור מפני מאגר הנתונים הפיננסי, לוקה בחוסר הבנה של מבנה שווקי אשראי ומשחק לידיהם של הבנקים הגדולים.
ראשית, חשוב להבין שדירוג אשראי של משקי בית בעצם קיים כבר היום: כל בנק אוסף נתונים על הלקוחות שלו, ולכל בנק יש מתודולוגיה שקובעת "ציון" לכל אזרח שמייצג את המידה שבה הוא ראוי לאשראי להערכת הבנק. הציון הזה יכול להיות לדוגמא מספר בין אפס לשבע שפקיד הבנק רואה על המחשב כשהוא יושב מול הלקוח, אבל הלקוח לרוב איננו מודע לקיומו. בשיטה הנהוגה כיום, הלקוח אינו יודע כיצד המספר הזה חושב, איננו יכול לערער עליו, והכי חשוב, איננו יכול לנדוד עם המספר לבנק אחר. מאגר נתוני אשראי ישנה את כל זה.
אי היכולת לנייד את ציון האשראי מבנק לבנק, גורמת לכך שלבנק שבו מנוהלים חשבונות של הלקוח יש יתרון גדול על בנקים אחרים במתן הלוואות. כאשר לקוח מנסה לבקש הלוואה ממוסד פיננסי אחר, המוסד חייב לחשוד שללקוח יש היסטורית אשראי בעייתית, ולכן יציע ריבית גבוהה או ידרוש ביטחונות יקרים. התוצאה היא העדר תחרות, שמשחקת לידיהם של הבנקים הגדולים ופוגעת בלקוחות.
לעיתים נשמעת הטענה שהרפורמה תפגע בשכבות המוחלשות. ההפך הוא הנכון: היעדר המאגר פוגע במיוחד דווקא במי שהכנסתו נמוכה או שמשתייך לקבוצה שיש כנגדה דעות קדומות. הבנקים לא מתקשים לזהות את נתוני ההכנסה של הלווים הפוטנציאלים, ולכן המאגר עוזר בעיקר למי שהיסטוריות התשלומים שלו חיובית לקבל הלוואה בתנאים נוחים יותר. כמו כן, המאגר הופך את כל תהליך מתן האשראי לשקוף יותר ולכן מרחיב את הנגישות לאשראי והופך אותה להוגנת יותר.
מאגרים מהסוג הזה קיימים במדינות מפותחות רבות (ארה"ב, קנדה, גרמניה, שוודיה ועוד). לוי-פאור חושש שאם השיטה תונהג בישראל, אז כמו ארה"ב נהפוך לאומה שלאזרחים בה אין ביטוח בריאות. החשש נראה לי הגיוני כמו החשש שבעקבות הרפורמה כולנו נתחיל לאהוב הוקי קרח. עם זאת, אני מוכרח להסכים שחוק ההסדרים איננו המסגרת המתאימה לקידום יוזמה זו. ישנם מספר נושאים שצריך לשקול בכובד ראש ולקיים בהם דיון ציבורי: מי חייב בדווח, איזה נתונים מדווחים, כיצד המידע מאובטח וכיו"ב; ואלה דורשים הליך חקיקה מסודר.
מודעות פרסומת

הבעייה של מערכת החינוך

יש אנשים שמאמינים שהבעייה של מערכת החינוך זה ארגוני המורים. עכשיו, אני די מתון בדעותי לגבי מוסד הקביעות, ובאופן כללי לגבי יחסי עבודה. אני, למשל, חושב שהעולם במאה ה-21 דורש יותר גמישות תעסוקתית ממה שהיה במאה הקודמת, ואני חושב שאת מוסד הקביעות ברוב הסקטורים יצטרך להחליף מודל אחר של ביטחון תעסוקתי. יחד עם זה, אני די בטוח שהמגבלות שההסכמים הקיבוציים עם המורים מטילות על מערכת החינוך רחוקות מלהיות מה שמסביר את ההישגים הדלים של תלמידי ישראל.

נזכרתי בזה היום כשקראתי מאמר על Charter Schools בארה"ב (לא מצאתי עותק של המאמר בגישה חופשית).  נדמה לי שקוראים לזה בעברית "בית ספר ברישיון", ובכל אופן מדובר על בית ספר שפועל לרוב כעמותה פרטית (ולפעמים כעסק פרטי ממש), אבל מקבל מימון ציבורי. בדרך כלל  התלמידים יכולים לבחור בין בתי הספר הציבוריים הרגילים לצ'רטר, והעמותה מקבלת מימון מהממשלה על פי הרישום לבית הספר. היתרון התאורטי הוא שלבית הספר יש אוטונומיה מאוד רחבה בבחירת תוכניות הלימוד ובהעסקת המורים.

בארה"ב אפשר לשמוע הרבה פוליטיקאים משתי המפלגות מהללים את בתי הספר הללו, והרופורמות שהם מציעים לעיתים קרובות דורשות הרחבה של שיטת הצ'רטר. היה גם סרט, Waiting for Superman, שלמיטב ידיעתי לא הוקרן בארץ, אבל עורר הדים באמריקה, שעוקב אחרי כמה ילדים שמנסים להתקבל לצ'רטר סקול ב-LA. הסרט תוקף את המערכת ובעיקר את אירגוני המורים. הבעייה היא שהמחקר במדעי החברה לא ממש תומך בטענה שצ'רטרים אכן מביאים לתוצאות טובות יותר מחינוך ציבורי. זכור לי למשל משפט מוזר מתוך הסרט הזה שאמר שכרבע מהצ'רטרים מביאים להישגים גבוהים מהממוצע בבתי הספר הציבוריים. דבר מוזר להתגאות בו בהתחשב בכך שכחצי מבתי הספר הציבוריים מישגים תוצאות יותר טובות מאותו הממוצע.

המאמר הנ"ל של Dennis Epple, Richard Romano, Ron Zimmer הוא סקירה של הספרות הכלכלית בנושא, והוא מגיע למספר מסקנות, הראשית מבינהן היא, שכאמור, אין שום הוכחות לזה שצ'רטרים יותר טובים מבתי ספר ציבוריים. הם מצביעים על כמה רשתות של צ'רטרים שמצליחות (גישה שנקראת no excuses כנראה מוצלחת במיוחד) ועל כמה שנכשלות. באופן כללי, בכל מה שקשור לצ'רטרים התוצאות מאוד לא חד-משמעויות, מלבד עניין ההעסקה. הנה פסקה אחת מתוך המסקנות שלהם (עמ' 57):

On the whole, teachers in charter schools are less experienced, are less credentialed, are less white, and have fewer advanced degrees. They are paid less, their jobs are less secure, and they turnover with higher frequency. Value added estimation of teacher effectiveness shows charter school teachers to be weaker in increasing test scores.

כלכלנים על יוון – רשימת קריאה