ככל הנראה האכזבה של איתן אבריאל מההמלצות הצפויות של ועדת שטרום הכעיסה אותו מספיק כדי לגרום לו לכתוב טור ביקורת משונה ביותר על כלכלה וכלכלנים. את הטיעון של אבריאל אפשר לתמצת בשלוש נקודות:

1. כלכלנים נשענים בניתוח שלהם על מודלים מופשטים שלא מתארים את המציאות. כאשר המודלים שלהם לא מראים באופן חד-משמעי ששינוי מסוים יביא לתוצאה הרצויה, הם לא יתמכו ברפורמה, למרות שהמודלים שלהם, כאמור, לא מצליחים לנבא מה יקרה במציאות.
2. כלכלנים נוטים להעדיף את הסטטוס-קוו, למרות שאין לו עדיפות מלבד זה שזה מה שבמקרה קיים כרגע.
3. כלכלנים שוקלים רק פרמטרים שאבריאל קורא להם "כלכליים", אבל הוא בעצם מתכוון לפרמטרים מצרפיים, ומתעלמים מיעדים שהוא קורא להם " חברתיים-מוסריים", אבל הוא בעצם מתכוון לחלוקתיים.

בדרך, הוא גם מעלה מן האוב את תאוריית "השני הטוב ביותר" של לנקסטר וליפסקי. לפי אבריאל, אמונתם של כלכלנים בתאוריה הנ"ל גורמת להם שלא לתמוך ברפורמות שאבריאל תומך בהן. שהדי במרומים, לא הצלחתי להבין למה דבקות בתאורייה של לנקסטר וליפסקי אמורה לגרום למישהו להתנגד לרפורמות ולא להפך. לא צריך בשביל זה תואר בכלכלה, מספיק לקרוא את ההסבר על המשפט בויקיפדיה.

הנקודה המרכזית שנראה שהעלתה את קצפו של אבריאל היא חוסר התמיכה של כלכלני בנק ישראל ברעיון של הפרדת הבנקים מחברות כרטיסי האשראי. אין לי מושג מה התרחש בוועדת שטרום, מה טענו הצדדים, או מה יהיו ההמלצות הסופיות, אבל יצא לי במקרה לאחרונה לחשוב הרבה על הרפורמה הספציפית הזאת, אז אני רוצה לענות בקצרה לשלוש הנקודות שלעיל בעזרת הניסיון שלי.

הכול בעצם התחיל מסטודנטית שרצתה לכתוב עבודה על הרפורמה הזאת בדיוק ופנתה אלי לעזרה. מכיוון שאני כלכלן, ניסיתי לחשוב בעזרת מודלים מופשטים על היתרונות הפוטנציאליים של הצעד הזה. ניסיתי לחשוב מהן ההצדקות האפשריות למהלך כזה, כלומר תחת אילו הנחות על השווקים הרלבנטיים אפשר לשער שמהלך כזה יועיל למישהו. לא הצלחתי, וזה כמובן לא אומר שאין אפשרות שזה כן רעיון טוב, רק שאני לא הצלחתי למצוא הצדקה סבירה.

עכשיו, כאן צריך להדגיש את המילה "סבירה", כי יכולתי להגיד משהו כמו: "אם נפריד את הבנקים מחברות האשראי אז דנקנר לא יוכל לקבל הלוואות בקלות נפשעת", אבל כדי שהדבר הזה יהיה הצדקה סבירה צריך גם להסביר למה בעצם זה נכון.

אבריאל אומר לי שהמודלים שלי לא מתארים את העולם האמיתי. אני יודע. אף מודל באף תחום לא מתאר את העולם האמיתי. גם בפיזיקה, גם ברפואה, גם בכלכלה. המהות של מודל היא שהוא עוזר לנו לחשוב על אלמנטים מסוימים מתוך  המכלול שהוא העולם שלנו, ולכן הוא תמיד מסתיר אלמנטים אחרים. אבל אבריאל אומר לי יותר מזה, שהמודל שלי ממש מפספס ובגדול, ועדיף שאני פשוט אזרוק אותו לפח. אני לא מסכים, כי אני חושב שהמודל שלי הוכיח את עצמו באינספור מקרים עם תחזיות די מוצלחות. אבל נניח לזה, בוא נניח שאבריאל צודק, זה עדיין לא מסביר למה אני צריך להעדיף את הרפורמה שלו על פני, למשל, להכריח את כל הבנקאים לחבוש כובע מצחייה ירוק.

במילים אחרות, אולי במקום לצטט שטויות לא רלבנטיות שקראת בספרי מדע פופולרי, תסביר לנו איך ולמה בעצם הרפורמה שאתה תומך בה תועיל לנו.

נחזור רגע לסטודנטית. חלק מלחפש הצדקות לרפורמה היה לבדוק את הספרות המקצועית. גם שם לא מצאתי הצדקות תאורטיות, ויתר על כן, גם לא מצאתי הצדקות אמפיריות. למעשה, לא מצאתי דוגמאות בכלל למדינות שעשו רפורמה כזאת. לו הייתי חבר בוועדת שטרום, זה היה גורם גם לי להרגיש די לא בנוח מהרעיון.

אבריאל צודק בכך שכלכלנים נוטים להעדיף את הסטטוס קוו, אבל זו לא תכונה שייחודית לכלכלנים. היא תכונה של אנשים באופן כללי (יש הרבה מאמרים בכתבי עת בכלכלה שדנים בנושא). התרשמותי הבלתי-מדעית-בעליל היא שלכלכלנים, וחוקרים במדעי החברה בכלל, יש דווקא פחות הטיה כזו מאשר לאדם הממוצע. בסך הכול היוקרה שלנו תלויה ביכולת שלנו להציע רעיונות חדשים. יחד עם זה, האם כלכלן שלא נוטה להמליץ על רפורמה עמוקה בשוק חשוב מבלי להבין מה התועלת שבמהלך או לראות ראיות שהמהלך הזה הוביל לשיפור במדינה אחרת מדגים באג או פיצ'ר של הכלכלה?

בנקודה השלישית אבריאל קצת צודק. למרות שהוא עושה מזה קריקטורה, זה נכון שכלכלנים נוטים להשמיע דעות יותר נחרצות בכל מה שקשור לגדלים מצרפיים מאשר בכל מה שקשור לחלוקה. זה לגמרי לא נכון שכלכלנים לא עוסקים באי-שוויון, אבל זה כן נכון שהנפח של המחקר בנושא הזה קטן יחסית. זה לא בגלל שלכלכלנים לא אכפת מאי-שוויון, אלא בעיקר בגלל שכלכלנים לא מרגישים שיש להם סמכות מיוחדת להגיד כמה אי שוויון זה טוב או רע. כלכלנים נוטים להבדיל בין טענות פוזיטיביות ("מה יהיה") לבין טענות נורמטיביות ("מה רצוי"), ונוטים לחשוב שלגבי  אי-שוויון כל מה שיש להם להגיד שייך לנורמטיבי.

אני באופן אישי חושב שההפרדה בין פוזיטיבי לנורמטיבי היא מלאכותית, ושהיה רצוי שנעסוק יותר באי-שוויון, ובמובן הזה אני נוטה להסכים עם הביקורת, אבל אני עדיין לא מצליח להבין את הקשר שלה למקרה דנן. כלומר, אם אבריאל מאמין שהפרדת הבנקים מחברות האשראי יצמצמו את אי-השוויון, אז אדרבא, זו הצדקה מצוינת לרפורמה לכל הדעות, אבל איך בדיוק ההפרדה עושה זאת?

בקיצור, לא הייתם מעדיפים טור שפשוט יסביר מה היתרונות של הרפורמה המוצעת. אני מת לטור כזה, אולי זה ייתן לי רעיון למאמר.

בעקבות ענייני יוון, והתספורות של הטייקונים וחוק ההפטר ועוד, זה כבר כמה זמן שאני מתכנן לכתוב פוסט קצת יותר פילוסופי על הקונספט של "חוב", אבל תמיד נתקע בניסיון למצוא נקודת התחלה. אפשר להתחיל עם יהודה ותמר, או אצל הסוחר מוונציה, אבל החלטתי להתחיל דווקא עם רוברט קין (Robert Keayne 1595-1656).

קין נולד בלונדון האליזבתנית למשפחה דלת אמצעים (ככל הנראה) והצליח להתעשר בעסקי המסחר. בגיל ארבעים הוא היגר לבוסטון, שהייתה באותו זמן מושבה בריטית, עם משפחתו. הוא המשיך לראות ברכה בעסקיו, והיה לאחד מפרנסי העיר: הוא היה יו"ר בית הנבחרים המקומי, הקים פלוגת תותחנים מתנדבים במילואים, תרם כסף לבניין בית עירייה ולהרחבה של קולג' מקומי קטן בשם הארוורד. ולמרות כל זה, אני כנראה לא הייתי שומע על קין אלמלא שקית מסמרים אחת שהוא מכר תמורת עשרה פנס – עסקה שהביאה אותו למשפט בפני הכנסייה.

הקשר של רוברט קין לעניינינו הוא שהמשפט שלו מייצג את קרב המאסף של הגישה הכנסייתית למסחר וכלכלה בפרקטיקות החדשות של סוחרים בני תקופתו של קין באירופה. הטענה של הכנסייה הפורטינית כנגד קין הייתה שהוא ניצל את המחסור ששרר במושבות באותה תקופה על מנת לגבות מחיר מופקע בעבור המסמרים, ובעבור כמה מוצרים נוספים שצורפו מאוחר יותר לכתב התביעה. ג'ון קוטון (John Cotton), שהיה אחד מראשי הכנסייה בבוסטון, פירט חמישה עקרונות פסולים שהסוחרים החדשים נהגו לפיהם:

1. הסוחר מנסה לקנות במחיר הזול האפשרי ולמכור במחיר היקר האפשרי.
2. אם סוחר מאבד סחורה בים או בדרך אחרת, הוא מעלה את המחיר של הסחורות האחרות כדי לפצות את עצמו על ההפסדים.
3. הסוחר מוכר במחיר שקנה, גם אם המחיר הזה היה יקר מדי או שהמטבע נחלש.
4. כפי שהסוחר מנצל (בלגיטימיות) את הכישרון היכולות שלו, הוא מנצל את בורותו והמצוקה של הלקוח.
5. כאשר הסוחר מקבל תשלום דחוי עבור סחורה, הוא גובה מחיר גבוה יותר כפיצוי על הדיחוי בקבלת התשלום.

אני רוצה ברשותכם להתעכב על הנקודה החמישית. בנצרות, כמו דתות אחרות, היו קיימים איסורים על הלוואה בריבית (בכלל, או בריבית גבוהה מדי, תלוי בפרשן). החוקים האלה בעצם מייצגים גישה מוסרית מסוימת לשאלה "מה היא הלוואה". בגישה המסורתית הלוואה הוא חסד שמעניק אדם שיש ברשותו אמצעים לאדם אחר שנקלע למצוקה. ממקבל ההלוואה מצופה שיחזיר את החוב כשיוכל, אבל גביית ריבית נתפסת כניצול של המצוקה שבה המלווה נמצא.

לעומת הגישה הזאת נמצאת הגישה הקפיטליסטית בה צד אחד משאיל הון לצד השני על מנת ש"ישביח אותו" ושני הצדדים יתחלקו ברווחים מהפרויקט המשותף. בגישה הזו, זה לגמרי טבעי שהצדדים יקבעו ביניהם מה מחיר ההלוואה (הריבית) בהתאם לסיכון היחסי שהם לוקחים ולתנאי השוק.

קין, אגב, הפסיד במשפט, אבל הגישה של הכנסייה בסופו של דבר הפסידה במלחמה. היחס לריבית כמחיר שצריך להיקבע על ידי השוק הפכה תוך כמה עשרות שנים למקובלת לחלוטין במושבות האמריקאיות, ובמאה השנה שאחרי האירועים הללו פילוסופים ותיאולוגים כתבו הרבה ספרים בנושא. הפרשה הזו לא מנעה מקין להמשיך להיות מנהיג מכובד בקהילה,  אבל היא כן הפריעה לו עד כדי שאחרי מותו הוא השאיר צוואה בת 50,000 מילים (!) שהיא בעצם כתב הגנה על חייו. חלק ניכר ממה שאנחנו יודעים על הפרשה מקורו במסמך הזה.

התפיסה של ריבית כמחיר היא רכיב חיוני בהתפתחותה של כלכלה תעשייתית. התיעוש הוא בעצם שימוש נרחב בהון (מכונות) בתהליך הייצור, ושוק להלוואות היה חלק ממה שאפשר צבירת ההון. אבל הגישות הישנות לא נעלמו מן העולם עם הופעת הגישות החדשות, ורובנו עדיין קופצים בין גישה א' לגישה ב' בהתאם לנסיבות.

אני אמשיך לפתח את הרעיון הזה בפוסטים נוספים, אבל רק כדי להמחיש,  קחו לדוגמא את המקרה היווני. מי שרכש אג"ח של ממשלת יוון השקיע בעקיפין בפעילות של ממשלת יוון, מתוך הנחה שהפעילות הזאת תביא לצמיחה כלכלית מהירה ביוון, ותאפשר לממשלה להחזיר את חובותיה עם ריבית.  הריבית הייתה די גבוהה, כך שאפשר לטעון שהמשקיעים היו מודעים לכך שיש סיכון שהם לא יקבלו את הכסף חזרה. שלא כמו ג'ון קוטון, אף אחד לא בא למשקיעים בתלונות לגבי הריבית הגבוהה שהם גובים ממשלת יוון, היום, 400 שנה אחרי רוברט קין, זה נחשב לגיטימי לקבל ריבית יחסית לסיכון. אבל אז התהפכה המגמה, והצמיחה ביוון האטה (כמו בשאר העולם) והיה ברור שיוון לא תוכל להחזיר את חובותיה, ופתאום הופיעה לה הגישה המוסרנית, לפיה יש פגם מוסרי בכך שהיוונים לא מחזירים חובות.

בכל אופן, יצא לי פוסט מאוד מפוזר הפעם, אבל אני אנסה לקשור יותר טוב הדברים בהמשך. בינתיים, שנה טובה!