אבקוס

בשבוע שערב כתבתי כאן שהמשבר הפיננסי של 2008 לא נגרם בגלל רמאויות, אבל זה לא שלא היו רמאים בסיפור הזה. היו הרבה.

הניו-יורקר פירסם השבוע כתבה על דוגמא אחת, ותוהה על קשיחות גורמי האכיפה, למרות שאפשר באותה מידה לשאול האם החוקים הקיימים מספיק מוצלחים. בכל אופן, הסיפור הוא על שתי חברות פיננסיות: בנק ההשקעות הענק גולדמן-סאקס וקרן ההשקעות פולסון ושות',  שזיהו מוקדם (לפחות ב-2005) את הבועה בשוק הנדל"ן, וניסו להתעשר מזה. למעשה הם עשו בדיוק מה שהגיבורים של "מכונת הכסף" עשו, אבל הם לא נכללים בסרט אולי בגלל שהם רימו, ואולי כדי לא להרוס למייקל לואיס את הסיפור של הילד שצעק שהמלך עירום. (האמת היא שמייקל ברי, הדמות שכריסטיאן בייל מגלם בסרט, עשה את הדיל המקורי שלו בעזרת גולדמן-סאקס, אבל זה לא מוזכר בסרט).

בכל אופן, על מנת להמר נגד שוק הנדל"ן גולדמן-סאקס יצרו חוזה בשם Abacus-2007AC1 שהוא בעצם תעודת ביטוח כנגד ירידת ערך של ניירות אחרים שקשורים במשכנתאות. הרעיון הבסיסי הוא כזה: יש ניירות שנקראים CDO ומי שמחזיק בהם מקבל דיווידנד כשאנשים שלקחו משכנתאות מחזירים (יום אחד אני אכתוב פוסט שמסביר איך זה בדיוק עובד). הדיל באבקוס הוא שכל זמן שרשימה מסוימת של CDOs משלמים את הדיבידנדים שלהם, ה"מוכרים" (פולסון ושות')  משלמים פרמיה ל"קונים", אבל אם ה-CDOs מפסיקים לשלם, אז ה"קונים" מפצים את ה"מוכרים". במבט ראשון, זו עסקת ביטוח די סטנדרטית שבה מישהו שמחזיק ניירות ערך מסוימים מוכן לשלם פרמיה, בתמורה לזה שמישהו אחר ייקח על עצמו את הסיכון בירידת הערך של הנייר. אלא שה"קונים" במקרה הזה, לא בהכרח מחזיקים את ה-CDOs, כך שזה לא ממש כמו ביטוח (זה נקרא CDO סינטטי, וזה הדבר היחיד שהסלבס בסרט באמת מסבירים נכון; ר' הסצנה עם סלנה גומז וריצ'ארד ת'לר).

הבעיה היחידה בעסקה הזו היא שגולדמן-סאקס (ואולי גם אחרים) רימו בשתי דרכים (ואולי יותר). קודם כל, הם הציגו את העסקה לקונים, בנק גרמני בשם IKB, כאילו שהם רק מתווכים בינם לבין פולסון ושות', למרות שלמעשה הם בעצמם החזיקו באותה פוזיציה כמו המוכרים וציפו להתעשר מהכשלון של ה-CDOs. ושנית, הם הסתירו פרטים חשובים לגבי הדרך שבה הורכבה הרשימה שנכללה בעסקה. בדרך שבה זה הוצג ל-IKB, גולדמן-סאקס מינו חברה עצמאית בשם ACA שתבחר רשימה "מייצגת" של CDOs שיכללו באבקוס, אבל בפועל, ACA קיבלה ייעוץ מפולסון ושות' לגבי איזה ניירות לכלול בעסקה. כמובן, שפולסון, על פי האינטרס שלהם, "המליצו" על הניירות המחורבנים ביותר שהיו קיימים, וגולדמן-סאקס ידעו מזה. החברה העצמאית ACA טענו להגנתם שהם בכלל לא ידע שפולסון הם ה"מוכרים" בעסקה. לגבי גולדמן-סאקס, רשויות האכיפה הצליחו להוכיח שלפחות סוחר אחד בסניף הלונדוני שלהם, אזרח צרפתי בשם פבריס טורה, היה מודע לדרך שבה אבקוס הורכב, וזה הספיק כדי לתבוע אותו אישית ואת הבנק, אבל מעולם לא הוגשו כתבי אישום נגד המנהלים הבכירים. הכתבה שבלינק לעיל מנסה להבין למה.

שכר בכירים בחברות פיננסיות

בעניין אחר, השבוע נכנסו לתוקף תקנות בארה"ב לגבי תשלום שכר לבכירים בחברות פיננסיות. בניסיון להכריח את מנהלי הבנקים להשקיע באופן יותר אחראי, הבונוסים ותוספות אחרות המותנות בביצועים יוגבלו באופן שהם ישולמו בטווחי זמן ארוכים יותר (לפחות ארבע שנים). השאלה הטבעית היא, כמובן, למה בעלי הבנקים צריכים את המחוקק בשביל זה, הרי זה האינטרס שלהם, לא?

אז הנה תשובה אפשרית אחת, שוב מהניו-יורקר, שמקשרת בין השאלה הנ"ל למאמר של תומאס שילינג (שחלק ב-2005 את פרס נובל לכלכלה עם ישראל אומן), שמנסה להסביר למה שחקני הוקי לא חבשו קסדות לפני שהכריחו אותם.

אז סוף סוף ראיתי את "מכונת הכסף" (באנגלית The Big Short). האמת היא שכבר מזמן קראתי את הספר של מייקל לואיס שעליו מבוסס הסרט, והסרט אכן עושה עבודה טובה בלהסביר אתה התיזה של לואיס לגבי הסיבות למשבר הפיננסי של 2008, וזה גם מקל את העבודה שלי בכתיבת הפוסט הזה, כי את התיזה של לואיס אני מכיר היטב משלל הספרים שהוא כתב בנושא, ואני לא מסכים איתה.

לפני שאני ממשיך, רציתי להבהיר שאני כן ממליץ בחום לראות את הסרט. מבחינה קולנועית הוא מצוין.

אני נוטה לחלק את התיאוריות לגבי הסיבות למפולת הפיננסית של 2008 לשלוש קטגוריות:

1. רמאות: בקטגוריה הזאת נמצא ברני מיידוף ובאופן יותר כללי טענות לגבי בנקאים ששיקרו למשקיעים שלהם לגבי מה הם באמת עושים עם הכסף שלהם. זה בדרך כלל לא חוקי ובכל אופן לא הגון.
2. טיפשות: כאן הכוונה למשקיעים שמתוך קוצר-רואי, עצלנות, או טמטום השקיעו בנכסים שלא היו שווים כלום, וגילו להפתעתם שזה המצב ב-2008. זאת התיזה המרכזית של מייקל לואיס.
3. תמריצים: לפי התיזה הזאת המשבר נגרם על ידי משקיעים שהשקיעו באופן הגון בנכסים, שהם היו מודעים לסיכון שהם נושאים, אבל בגלל מערכת תמריצים עקומה, שרובם לא היו אחראים להיווצרותה באופן אישי, הם השקיעו יותר מדי בנכסים מסוכנים מדי.

החלוקה הזאת לא מאוד חדה, ואני גם לא לגמרי מרוצה מהשמות של הקטגוריות, אבל זה יעזור לי להסביר את הביקורת שלי על הסרט.

אז קודם כל, המפולת הפיננסית של 2008 והמשבר הכלכלי שהגיע בעקבותיה הם האירועים החמורים בהיסטוריה של הכלכלה מאז המשבר הגדול של 1929. וכפי שאפשר לצפות מאירוע בסדר גודל כזה, הוא לא נגרם מסיבה אחת, ובוודאי שבמסגרת מה שהוביל למשבר היו גם רמאות וגם טיפשות. השאלה היא מה המשקל היחסי של אלה, ועל מה רצוי לשים את הדגש. לואיס שם כמעט את כל המשקל על הטיפשות. לפי לואיס, למעט הגיבורים של "מכונת הכסף", המערכת הפיננסית האמריקאית הייתה מאוכלסת באנשים שלא הבינו במה הם באמת משקיעים. הם הצליחו לבלבל אחד את השני עם שמות כמו CDO  ו-SPV , ובאופן קצר-רואי נהנו מהכסף הקל בימים הטובים מבלי לטרוח לברר מה באמת ארוז בתוך הניירות שהם קונים.

התיזה הזאת לא לגמרי שגויה, אבל היא יותר לא-נכונה מנכונה. כלומר, זה נכון שבדיעבד אפשר למצוא כמה שגיאות, חלקן קריטיות, בדרך שבה בנקי השקעות בוול-סטריט העריכו את הסיכונים בניירות המבוססים על משכנתאות, אבל זה בהחלט לא נכון להגיד שהם לא ידעו מה הם עושים. קודם כל, הניירות האלה נסחרו באופן כמעט בלעדי על ידי משקיעים גדולים ומנוסים: אלה לא ניירות שמשקי בית או ברוקרים קטנים החזיקו. למשקיעים שהחזיקו את הניירות האלה (ליהמן ברדרס, גולדמן-סאקס וכיו"ב), היו מחלקות מחקר גדולות עם דסקים שלמים שמוקדשים לניירות האלה, ומאוכלסים על ידי אנשים שאפשר להאשים אותם בהרבה דברים, אבל לא בטיפשות או נאיביות.

לפי הסרט, מארק באום (הדמות של סטיב קארל בסרט, שבחיים האמתיים נקרא סטיב אייסמן) הבין את מה שבוול סטריט לא הבינו על ידי זה שהוא נסע לחפש את הלווים שמאחורי המשכנתאות. מייקל ברי (כריסטיאן בייל) פשוט קרא את הפרטים על החוזים. האמת היא שהם לא ידעו משהו שאף אחד אחר לא ידע: בשנים שקדמו למשבר הרבה טענו שיש בועה בשוק הנדל"ן. מה שמייחד את הגיבורים של מכונת הכסף זה האומץ והיכולת להמר על זה סכומים גדולים של כסף, וכן שההימור שלהם הצליח. כי אם למשל המשבר לא היה קורה בסתיו של 2007 אלא שנה אחר כך, הגיבורים של הסרט היו אחרים.

יש תיזה אחרת של המשבר, לפיה המשבר נגרם בעיקר מערכת פיננסית שמצד אחד יצרה ביקושים גדולים מאוד לנכסים בטוחים (או כאלה שנראים בטוחים), ומצד שני שחקה את הרגולציה על הגופים שסיפקו את ההיצע של הנכסים האלה. קשה להסביר את הרעיון כולו בפוסט בבלוג (אני ממליץ בחום על הספר של ענת אדמתי ומרטין הלוויג בנושא), אבל הנקודה המרכזית היא שלבנקאים של לפני המשבר היה אינטרס להשקיע בדיוק באופן שהם השקיעו, כי הבונוסים שהם קיבלו כשזה הצליח היו גדולים מספיק, וההפסדים שהם ספגו כשזה נכשל לא היו גדולים מספיק. רובם לא רימו, והם הבינו כל אחד במה הוא משקיע. מה שאולי נעלם מעיניהם זה ההשפעה הכלל-מערכתית, המאקרוכלכלית, של הפעולות שלהם.

הוויכוח הזה עם "מכונת הכסף" הוא חשוב, כי יש לו השלכות על הלקחים שנפיק מהמשבר. ככל שניטיב להבין את מערכת התמריצים שגרמה לכך שהבנקים השקיעו כמו שהשקיעו, כך גדלים הסיכויים שנצליח לבנות מערכת רגולציה שתמנע את המשברים הבאים או לפחות תצמצם את היקפם. התיזה של לואיס לא ממש עוזרת בזה, כי אם המשקיעים הם פשוט טיפשים, הם יכולים להיות טיפשים בשני הכיוונים, ואז איך נדע אם כדאי להכריח אותם להשקיע יותר או פחות?

יכול להיות שיצא לכם לראות את הקטע של ג'ון אוליבר על מאגרי נתוני אשראי בארה"ב. אם לא יצא לכם, ואתם מתעניינים במה שקורה בארה"ב, אז אני ממליץ. אוליבר מעלה שתי טענות על המערכת האמריקאית שהן נכונות ודורשות תיקון, ורציתי להתייחס אליהן בהקשר הישראלי.

הטענה הראשונה שאוליבר מעלה נוגעת לשימוש במאגרי אשראי בראיונות עבודה. המצב החוקי בארה"ב מאפשר לכל אחד לראות את דירוג האשראי שלך אם את/ה מרשה לו, והבעייה היא, כמובן, שלמועמד/ת מאוד קשה לסרב לבקשה של המעסיק הפוטנציאלי לחתום על מסמך שירשה לו לראות את דו"ח האשראי. הפתרון לזה הוא פשוט: צריך להגדיר בחוק שהגישה לנתונים במאגר מותרת רק לצורך החלטה לתת אשראי במובן הצר ולא לשום צורך אחר, אפילו אם זה בהסכמת הפרט עליו מבוקשים הנתונים. לשמחתי, החוק שעבר בישראל אכן מנוסח בצורה כזו (ר' פרק ז' בחוק). אמנם החוק מאפשר בתנאים מסוימים (סעיף 32) להרשות לגורמים נוספים גישה למאגר, אבל כדי שזה יקרה נדרשת הסכמה של השר/ת האוצר, נגיד/ת בנק ישראל, וועדת הכלכלה של הכנסת, ואני מאמין שזה צריך להספיק כדי למנוע שימוש לרעה.

הטענה השניה של אוליבר נוגעת לכמות הטעויות במאגרים האמריקאים. גם זו טענה נכונה, שרצוי לפתור על ידי חקיקה שתדרוש מחברות הדירוג האמריקאיות בקרת איכות טובה יותר, ותקנוס אותן אם הן לא עומדות בקריטריונים. אגב, אוליבר מערבב בין חברות דירוג האשראי (יש שלוש כאלה בארה"ב) לבין חברות אחרות שמבצעות בדיקות רקע. לאחרונות אני לא רוצה להתייחס כי הן לא כפופות לאותם החוקים והן לא ממש קשורות לעניין שלנו.

בכל אופן, גם בעניין הזה התחושה שלי היא שזו בעייה יותר אמריקאית מישראלית: ארה"ב היא גם מאוד גדולה וגם מאוד לא ריכוזית מבחינת מרשם אוכלוסין. אין בארה"ב מקבילה לתעודת הזהות הישראלית, ולמעשה, לממשל הפדרלי אין בכלל מרשם אוכלוסין מרכזי (למקבילה האמריקאית של ביטוח לאומי יש רישום, אבל רק של אנשים שמשלמים או שילמו בעבר דמי ביטוח, וגם זה כולל די מעט פרטים). יש כאלה שאוהבים את השיטה האמריקאית ויש כאלה שפחות — זה כנראה פונקציה של היחס שלכם לפרטיות ולתפקיד המדינה באופן כללי — אבל לעניינו זה הופך את היכולת לוודא זהות של פרטים ליותר קשה. אני מניח שגם במאגר הישראלי יהיו טעויות, אבל אני מעריך שבכמויות קטנות בהרבה ושלא יהיה מסובך לתקן אותן.