באי כלשהו גרים עשרה אנשים. לכל איש יש חלקת אדמה שעליה הוא מגדל 10 יחידות של פרי כלשהו בעונה (כל איש מגדל פרי שונה), ויש שוק שבו כולם מוכרים וקונים פירות במחיר של 1 ש"ח ליחידה.

כתוצאה מאסון בלתי צפוי (נניח, התפשטות של מגפה), יש צורך לפנות את החצי הצפוני של האי שבו גרים חמישה אנשים. חמשת האנשים שגרים בדרום יכולים להמשיך לעבוד בשדות שלהם כרגיל ולייצר את 50 הפירות שבדרך כלל גדלים בחצי הדרומי. החמישה מהאי הצפוני יכולים ללכת לדוג דגים במקום לגדל פירות, אבל מכיוון שהם לא דייגים בהכשרתם, כמות הדגים שכל אחד מהם יצליח לדוג שקולה ל-4 יחידות של פרי.

השאלה הראשונה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא מה הייתם רוצים שיקרה במצב כזה. הנה כמה אפשרויות:

1. שהדרומיים יעבדו כרגיל ושהצפוניים ידוגו דגים וכל אחד יאכל כמה שהוא מצליח לקנות ממכירת התוצרת שלו. כלומר, הצפוניים יאכלו בשווי של 10 ש"ח והדרומיים של 4 ש"ח.
2. שהדרומיים יעבדו כרגיל, שהצפונים ידוגו דגים, ושהממשלה תדאג לכך שהצפוניים ימשיכו לאכול חצי מהתוצר הכולל. כלומר, הצפוניים והדרומיים יאכלו ב 7 ש"ח.
3. שהדרומיים יעבדו כרגיל, שהצפונים ישבו בבית, ושהממשלה תדאג לכך שהצפוניים ימשיכו לאכול חצי מהתוצר הכולל. כלומר, הצפוניים והדרומיים יאכלו 5 פירות כל אחד.

יש כמובן עוד אינסוף אפשרויות אחרות, וניתן להצדיק כל אחת מהן. הבחירה בינן היא לא טכנית כלכלית – היא תולדה של התפיסה המוסרית שאתם מחזיקים בה והיא ודאי תלוית הקשר.

אפשר להצדיק את (1) ולטעון שזו לא בעיה של הדרומיים שהצפוניים במצוקה. אפשר להצדיק את (2) בזכות הסולידריות, אבל להסביר שהצפונים צריכים לתרום את חלקם. אפשר גם להסביר שזה לא ראוי לבקש מחקלאי בן 55 שגידל פירות כל חייו ללכת ולדוג דגים, ושלאור המצב החריג זה בסדר שהוא ישב בבית ואנחנו נחלק עמו את מזוננו ככל שצריך (אפשרות (3)).

אחרי שהחלטתם לגבי השאלה הראשונה, אתם צריכים לפנות למאקרו-כלכלן הקרוב למקום מגורכם, ולשאול אותו מה צריך לעשות כדי ליישם את ההקצאה המועדפת עליכם.

לא כל הקצאה אפשר ליישם. יש שתי מגבלות מרכזיות: מגבלת המקורות אומרת שאי אפשר לדוגמא לייצר 100 פירות. זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה טכנית בנסיבות הנוכחיות (בהנחה שחייבים לפנות את חצי האי הצפוני).

יש גם מגבלה של תמריצים: החקלאים הדרומיים לא בהכרח ירצו לייצר 10 פירות אם הממשלה מתכוונת לקחת להם חמישה. הממשלה כנראה תצטרך לפצות אותם איכשהו, וסביר שגם תחת התוכנית הטובה ביותר אי אפשר יהיה להשיג כל הקצאה שאפשרית מבחינת מגבלת המקורות.

מצד שני, גם אם נחליט לא לעשות כלום, החקלאים הדרומיים עלולים לא לרצות לייצר 10 פירות: בעבר הם היו מוכרים חלק מהפירות בשביל לקנות דברים מהצפון, וללא התערבות ממשלתית הם יודעים שהביקוש לפירות הדרומיים והצע הפירות הצפוניים ירד.

שאלת התמריצים היא לרוב מאוד חשובה, אבל בסיטואציות קיצוניות, כמו של סגירה של המשק בעקבות מגפה, זה לאו דווקא נכון. בסך הכול, רוב האנשים שלא עובדים כרגע לא עובדים כי אסור להם לעבוד במה שהם עבדו עד לפרוץ המגפה, או שהממשלה אוסרת על צריכת המוצר או השרות שהם ייצרו. לטווח ארוך, התמריצים במשק צריכים להיות בנויים בצורה כזאת שלא יהיו יותר לולייני קרקס ממה שיש עבורו ביקוש, אבל המשק יכול לסבול עודף לוליינים בשנה מסוימת שבה הביקושים נמוכים כתוצאה מאירוע חריג ובלתי צפוי.

יש כל מיני דרכים ליישם את ההקצאות האפשריות. זה בסוף תהיה איזושהי קומבינציה של הדפסת כסף, מיסוי, והנפקת חוב. בסופו של דבר כולן (חוץ מאי-התערבות כמו באפשרות (1)) כרוכות בהעברה כלשהי של עושר מהצפוניים לדרומיים. יחד עם זה, חלקן גם יגדילו את העושר הכללי. לדוגמא, אם באמת ללא התערבות הדרומיים נמצאים בתת-ייצור, הדפסת כסף וחלוקתו לצפוניים תגדיל את הביקוש לפירות דרומיים, ויכולה להביא אותם לייצור בתפוקה מלאה. בסיטואציה כזאת ההתערבות דווקא משפרת את הרווחה של כולם.

מאקרו-כלכלנים מתעסקים בסוגיות של ה"איך". אנחנו מניחים הנחות כלשהן לגבי התנהגות של משקי בית ועסקים, ומנסים להבין אילו הקצאות אפשר להשיג ואיזה קומבינציה של כלים פיסקליים ומוניטריים יעבדו. יחד עם זה, אל תתנו לכל מיני פסבדו-כלכלנים לבלבל אתכם: חלק גדול מהדיון כרגע הוא על השאלה הראשונה, לא על אופן היישום. הוויכוחים על הדפסת כסף, העברות אוניברסליות, ושאר ירקות, במידה רבה מאוד מסיתים את הפוקוס מההחלטות המוסריות לטכניקה. וזה לא שהטכניקה לא חשובה, וזה לא שאפשר להשיג איזו הקצאה שרוצים, אבל אם מישהו אומר לכם שדמי אבטלה גבוהים לאורך זמן פוגעים בתמריצים, זה בסדר גמור להגיד לו: "נכון, דמי האבטלה אכן מתמרצים את המוכר מדוכן הפלאפל הסגור לשבת בבית במקום ללמוד להיות דייג, אבל זה בסדר מבחינתי. אני מוכן לוותר על ארבעת הדגים שהוא היה תורם לכלכלה כדייג ועדיין לדאוג לכך שיאכל כמוני."