כל הדיבורים על הלוגיסטיקה של הובלת החיסונים בקירור הזכירה לי את הסיפור על איך הביאו ל"עולם החדש" את החיסון הראשון. החיסון נגד אבעבועות שחורות.

הרופא האנגלי אדוארד ג'נר (1823-1749) המציא את החיסון לאחר שהבחין בכך שחולים שהחלימו ממחלה בשם אבעבועות הפרה – מחלה קלה יחסית שפגעה לעיתים קרובות בנשים שעסקו בחליבת פרות — כמעט ולא חלו לאחר מכן באבעבועות שחורות.

ב-1796 ג'נר לקח מעט מהמוגלה של הפצעים של שרה נלמס, חולבת שחלתה באבעבועות הפרה, והדביק בעזרתה את ג'ימס פיפס, הילד בן ה-8 של הגנן שלו. ג'יימס פיתח תסמינים קלים של חום וחולשה, אבל לא פיתח את המחלה. חודשיים לאחר מכן, ג'נר החדיר לפיפס חומר מפצע של חולה באבעבועות שחורות, וג'יימס לא נדבק במחלה בכלל. הוא חזר על הניסוי הזה עם כמה עשרות מטופלים ובכך הוכיח את היעילות של החיסון.

החשיבות של התגלית של ג'נר היתה כפולה: ראשית בכך שהוא הראה שהחשיפה למחלה הקלה גוררת חסינות למחלה הקשה; ושנית, בכך שהוא הראה שאפשר לפתח את התגובה החיסונית על ידי הדבקה מאדם לאדם (ולאו דווקא דרך חשיפה לפרה).

אחד הראשונים לאמץ את השיטה של ג'נר היה מלך ספרד קרלוס הרביעי. קרלוס, שרבים מבני משפחתו חלו באבעבועות שחורות, החליט כבר ב-1798 על מבצע לחיסון כל תושבי הממלכה. תוך שנתיים התחיל מבצע חיסון נרחב ברחבי חצי האי האיברי, אבל נותרה בעיה: כיצד מביאים את החיסון של ג'נר לטריטוריות של ספרד באמריקה? באותה תקופה לא היו מקררים, ואת החומר שלוקחים מהמוגלה של חולה אחד, צריך היה להזריק תוך זמן קצר למתחסן הבא.

הפתרון שנמצא היה לקחת 22 ילדים מבתי יתומים למסע ברחבי העולם. הרעיון היה להדביק את הילדים זה אחר זה במחלה וכך לוודא שלאחר חודשיים וחצי של מסע חציית האוקיינוס האטלנטי המשלחת תגיע עם לפחות ילד אחד שאפשר להדביק ממנו את התושבים המקומיים.

המשלחת יצאה לדרך ב-30 בנובמבר 1803. מעבר לאנשי הצוות של הספינה היא כללה את ראש המשלחת, הרופא פרנסיסקו חאוויר דה-בלמיס, עוד עשרה אנשי צוות רפואי (רופאים, אחים וכד'), 22 יתומים בגילאים 8-10 שטרם חלו באבעבועות או חוסנו, והאישה היחידה במשלחת, איזבל דה-זנדלה גומז, מנהלת בית היתומים ממנו נלקחו רוב הילדים. הם לקחו איתם גם חמש מאות עותקים של הספר של ג'נר כדי לעזור להפיץ את הבשורה.

בפברואר 1804, הם הגיעו לפורטו-ריקו וגילו להפתעתם שהאוכלוסייה המקומית כבר התחילה להתחסן בעזרת חיסון שהושג מאיי הבתולה הבריטיים. הם המשיכו לפוארטו-קבלו ולה-גואירה (שתיהן בוונצואלה של היום), ובכל מקום שהגיעו הקימו "מועצת חיסונים" שתדאג להמשכיות של החיסון. אחר כך בלמיס החליט לפצל את המשלחת, כאשר הוא עצמו המשיך לקובה, מקסיקו, והמשיך אף ליעדים רחוקים בפיליפינים ובסין; והחצי השני של המשלחת המשיך ברחבי דרום אמריקה.

אז כשאתם הולכים להתחסן נגד נגיף שהתגלה לפני שנה, תזכרו שלקח לאנושות 180 שנים מהמצאת החיסון ועד לחיסול מוחלט של אבעבועות שחורות, ותתנחמו בזה שהחיסון הנוכחי מגיע אליכם ישירות מהמעבדה, מבלי שהיה צריך לחטוף יתומים.