הרבה קוראים של הבלוג שואלים אותי: האם באמת קוראים של הבלוג שואלים אותך שאלות או שאתה ממציא את זה?

ובכן, אני לא עונה לכאלה שאלות מעצבנות, אבל מסתבר שגם אל "גלובס" פונים קוראים עם שאלות, ושם החליטו לאחד את השאלות ולהפנות אותן לחנן שטיינהרט. עכשיו, אני לא נגד לתת במה לאנשים עם גישות הטרודוקסיות לכלכלה, אבל אם הייתי עיתון והיו פונים אלי קוראים עם שאלות על בריאות, אז אני לא חושב שהאיש הראשון שהייתי פונה אליו היה מטפל ברייקי. לכל הפחות הייתי מדפיס לצד התובנות של המטפל האנרגטי גם תשובות שמקובלות בעולם הרפואה.

אין לי כוח לעבור על כל הטעויות בניתוח של שטיינהרט, ולא הייתי מטריח את עצמי בכלל אלמלא צד את עייני קטע אחד שעוסק בהיסטוריה המוניטרית של ארה"ב:

[בארה"ב] התוצר לגולגולת עלה בהתמדה והמחירים הלכו וירדו. במילים אחרות זמן העבודה של האנשים הניב להם יותר ויותר כוח קנייה, קרי רמת חיים. בין 1875 ל-1900, לדוגמה, התמ"ג לגולגולת גדל ב-52.7% והמחירים ירדו ב-29.6%. במילים אחרות סך כל הצרכנים נהנו מהשיפור בפרודוקטיביות ומהגידול בתפוקה.

משטר של גידול מתמיד ומשמעותי בכמות הכסף, לעומת זאת, מעביר את הרווחים האלו בגין הגידול בתפוקה, מהציבור הרחב (שמפסיד את ירידת המחירים) לאלה שמקורבים לכסף המיוצר – הממשלה, הבנקים, ומקבלי האשראי הגדולים.

שטיינהרט, במקרה או שלא, מתייחס כאן לתקופה הכי מעניינת בהיסטוריה של מדיניות מוניטרית. למעשה, אם תתנו לכלכלן מוניטרי מכונת זמן, המקום הראשון שהוא יחזור אליו הן הבחירות של 1896 בארה"ב. (אולי אחרי שהוא ירצח את היטלר וכאלה, אבל זה לא מסיבות מוניטריות). בחירות 1896 בארה"ב הן כנראה הדוגמא היחידה בהיסטוריה שבה הנושא המרכזי בבחירות היה מדיניות מוניטרית, והסיבה היא בדיוק התהליך ששטיינהרט מתאר. לאורך אותה תקופה, הדולר בארה"ב היה צמוד לזהב, ומכיוון שהכלכלה צמחה מהר יותר מהקצב שבו כורים זהב, המחירים ירדו לאורך זמן, כלומר, הייתה דפלציה.

התופעה הזו חילקה את הציבור האמריקאי לשני מחנות: מחנה אחד, הבי-מטליסטים (bi-metalists), דרש שהממשלה הפדרלית תתחיל להדפיס דולרים גם כנגד כסף (המתכת). המחנה הזה הונהג בידי ויליאם ג'נינגס בראיין, שהלהיב את וועידת המפלגה הדמוקרטית עם נאום "צלב הזהב". זכור בפרט משפט הסיום של הנאום: "לא תצלבו את האנושות על צלב של זהב" ( "you shall not crucify mankind upon a cross of gold"). הייתה אפילו מפלגה בשם Silver Party שהצליחה לשלוח נציגים לסנאט ולבית הנבחרים – תופעה חריגה בפוליטיקה הדו-מפלגתית האמריקאית.

ג'נינגס הפסיד את הבחירות למועמד הרפובליקני, ויליאם מקינלי, שעמד בראש המחנה שהתנגד נחרצות לרעיון של הדפסת כסף כנגד שני סוגי מתכות. בבחירות 1900 אותם השניים התמודדו ומקינלי שוב ניצח, וזכה לכהונה שניה, שנקטעה אחרי עשרה חודשים כשמקינלי נרצח בידי מתנקש שדעותיו על מדיניות מוניטרית לא ידועות לי (אם כי ידוע שהוא היה אנרכיסט והאמין שהממשלה היא הגורם לעוני הגדול בארה"ב).

נחזור לענייננו. אם קראתם את הטור של שטיינהרט ב"גלובס", אתם בוודאי חושבים שג'נינגס, שרצה להדפיס עוד כסף, נתמך בידי ה"מקרובים לכסף המיוצר – הממשלה, הבנקים, ומקבלי האשראי הגדולים", ושמקינלי ודאי נתמך בידי המוני הצרכנים שנהנו מהשיפור ברמת החיים. אולי יפתיע אתכם לגלות שהמתנגדים החריפים ביותר לרעיון הבי-מטליסטי, והתומכים המרכזיים של מקינלי היו הבנקאים ובעלי ההון בוול-סטריט. למעשה, מקינלי היה המועמד הראשון בהיסטוריה של ארה"ב שמימן את הקמפיין שלו בעיקר בעזרת תרומות של בנקאים ותעשיינים מאוד עשירים.

התומכים של ג'נינגס היו דווקא האיכרים בדרום ארה"ב, במערב התיכון ובאופן כללי בפריפריה. המחירים של החיטה והתירס, שכלכלת הדרום ומהערב תלויה בהם, הלכו וירדו, מה שהקשה על החקלאים להחזיר את חובות, והכריח רבים מהם לפשוט את הרגל ולמכור את החווה בזול לבנקים. הם כנראה לא שמו לב לשיפור ברמת החיים שלהם עקב ירידת המחירים.

ג'נינגס, כמו פוליטקאים אחרים שתמכו בבי-מטליזם, הואשמו על ידי יריביהם בפופוליזם. הטענה הייתה שהם מוכרים לציבור אשליה, ושבהיעדר בסיס יציב לכסף הכלכלה כולה תיפגע. הטיעון הזה שכנע את פועלי הרכבת והמפעלים, ואת האיכרים בצפון-מזרח ארה"ב, שהסתייגו מהמועמד של המפלגה שלהם.

אז מי צדק? הקונצנזוס בקרב כלכלנים היום הוא ששני הצדדים טעו. הבי-מטליסטים רצו לקבוע כלל מאוד לא יציב להדפסת הקצב. הכלל שלהם היה מקבע באופן מלאכותי את יחס המחירים של זהב וכסף, יוצר הזדמנויות ארביטראז' בלתי פוסקות למסחר בין דולר, זהב וכסף, וכמעט בטוח שהיה מוביל לחוסר יציבות של הדולר. מאידך, "תקן הזהב" הוא אמנם כלל קשיח, אבל אין שום סיבה לחשוב שהוא כלל מוצלח.

במהלך המאה האחרונה היו התפתחויות גדולות בהבנה של הדרכים שבהם כסף משפיע על הכלכלה, והתפתחו כללים שקובעים את כמות הכסף באופן שהוא יציב מצד אחד ומתאים את הערך של המטבע למצב המשק באופן גמיש יותר מצד שני. כך יצא שהנושא המרכזי של בחירות 1896 בארה"ב הפך להיות אנקדוטה היסטורית שמאקרו-כלכלנים יכולים לספר לסטודנטים בא"ש לילה.

ויש גם את אלה שקצת מבולבלים לגבי מי היה בעד ומי היה נגד בסיפור הזה,  ורוצים לשחזר את כלל הזהב הקשיח בעזרת מטבעות קריפטו. אותי זה בעיקר משעשע.