ביום שני (14.12.2015) פורסם דו"ח ביניים של הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים הבנקאים והפיננסיים הנפוצים בישראל, AKA ועדת שטרום. דו"ח הביניים כולל שורה של המלצות ומעט דברי הסבר אודות המוטיבציה מאחוריהן, אבל לא כלולים פרטי הניתוח שהובילו את הוועדה להמלצות.  לאור זאת, קצת קשה לנתח את הרפורמה המוצעת בצורה מלאה, אבל בכל זאת הנה כמה מחשבות שלי על הדו"ח.

את ההמלצות אפשר לחלק לשלוש קבוצות עיקריות:

1. מתן אפשרות לגופים שאינם בנקים להתחרות בשירותים שכרגע רק בנקים מספקים.
2. עידוד הקמת בנקים חדשים.
3. העצמת היכולות של הלקוחות לעבור בין בנקים ו/או לצרוך באופן מושכל שירותים שונים מספקים שונים.

אני אתייחס בעיקר לשתיים הראשונות.

הקמת בנקים חדשים

באופן קצת מפתיע, הקבוצה השנייה מקבלת מעט מאוד תשומת לב בדו"ח. ככל הנראה, לאור ניסיון העבר, חברי הוועדה פסימיים לגבי הקמת בנקים חדשים, או שהם חושבים שהקמה של בנקים קטנים נוספים לצד הקיימים לא תשפיע על התחרות. לי יש הרבה פחות ניסיון פרקטי מאשר לחברי הוועדה, אבל אם יורשה לי בכל זאת, אני חושב שזה קצת חבל, כי הכנסת בנקים חדשים למערכת זה הכלי הישיר והטבעי ביותר לעידוד תחרות.

יש כאלה שטוענים שהמשק הישראלי קטן מדי מכדי להחיל עוד בנקים. זה לא נכון. בארה"ב ישנם כ-5500 בנקים, וזה אחרי המשבר של השנים האחרונות שהוביל לסגירה של כ-2000 בנקים. כלומר, כמות הבנקים לנפש גדולה בערך פי 15 מאשר בישראל. כמו כן, בארה"ב חמשת הבנקים הגדולים מחזיקים רק כמחצית מסך הפיקדונות, כך שיש ממש תחרות. לדעתי, זה במידה רבה נובע מהמצב הרגולטורי, ויש לפחות שלושה דברים שצריך לשנות בישראל בנושא זה:

• ביטוח פיקדונות: כולנו יודעים שממשלת ישראל לא תיתן לבנק גדול לקרוס, אבל מה לגבי בנק קטן? כשבנק למסחר קרס המדינה בסופו של דבר ערבה לכספי המפקידים, אבל זה לקח זמן עד שהמדינה קיבלה החלטה בנושא, וגם אז, המפקידים קיבלו את כספם בתשלומים לאורך זמן. בכל המדינות המפותחות קיים ביטוח פיקדונות שמחזיר את הכסף למפקידים כשהבנק שלהם קורס מיד. זה מוסד שבלעדיו קל להבין מדוע מפקידים נמנעים מלעבור לבנקים קטנים. דו"ח הביניים אכן מציע להנהיג ביטוח פיקדונות, וטוב שכך.
• דירוגי אשראי למשקי בית ועסקים קטנים: כבר כתבתי על כך כאן וגם כאן.
• הורדת דרישת הון מינימלי: הניסיון מהעולם מראה שבנקים קהילתיים קטנים ואגודות אשראי נוטים להתנהג בצורה פחות מסוכנת מהבנקים הגדולים, ולכן יש היגיון רב בהמלצת הוועדה לצמצם את הדרישות של המפקח מבנקים קטנים חדשים.

לסיכום, למרות ששניים מהסעיפים שמניתי לעיל מופיעים בדו"ח, הרושם המתקבל הוא שמרכז הכובד של הרפורמה דווקא איננו בעידוד כניסת בנקים חדשים וחבל.

תחרות בין גופים שאינם בנקים

רוב הלקוחות צורכים את כל שירותי הבנקאות שלהם מבנק אחד שבו מנוהל חשבון העו"ש שלהם. על מנת לשנות את זה, הוועדה בין היתר מציעה להרשות לגופים חוץ-בנקאיים מסוימים לעסוק בפעילות שכרגע אסורה עליהם (לדוגמא, לאפשר לקרנות פנסיה לתת אשראי למשקי בית), ומצד שני, לאסור על בנקים לעסוק בפעילויות מסוימות (לדוגמא, הנפקת כרטיסי אשראי). אני קצת סקפטי לגבי זה, ואסביר למה.

למה הדבר דומה? נניח שבכלכלה מסוימת קיימת חברה שמייצרת גם מיץ תפוחים וגם מיץ תפוזים והיא מונופוליסטית בשני התחומים. אחת ההצעות שעולה היא לקבוע בחוק שמי שמייצר מיץ תפוחים אסור לו לייצר גם מיץ תפוזים. כדי שהרפורמה הזאת תצליח להוריד את מחירי המיצים לצרכן צריכים להתקיים שני תנאים: (א) ההבדל בעלויות הייצור בין לייצר את שני המוצרים במפעל אחד או בשני מפעלים נפרדים צריך להיות קטן; (ב) המוצרים צריכים להיות תחליפיים, כלומר, הצרכנים יהיו מוכנים לצרוך יותר מיץ תפוזים על חשבון מיץ תפוחים אם המחיר של האחרון יהיה גבוה יותר. תנאי (ב) נחוץ, כי בלעדיו הרפורמה פשוט תיצור שני מונופולים במקום אחד, ולצרכנים זה לא ישנה דבר. תנאי (א) נחוץ, כי בסופו של דבר צריך שהיתרונות מהתחרות יגברו על החיסכון בעלויות הייצור.

נחזור לענייני בנקים. יש מידה רבה של חיסכון לבנקים מכך שהם מספקים שירותי הפקדה והלוואה תחת קורת גג אחת. קצת קשה לי להסביר את זה כאן בקצרה (אולי פוסט המשך), אבל אני רוצה להדגיש שהחיסכון הזה הוא לא עניין של לחסוך בעלויות השוטפות על עובדים, סניפים וכיו"ב, אלא בעיקר קשור בגמישות של השימוש בהון למטרות שונות בסיטואציות שונות. יש לא מעט מחקר בנושא, והתופעה הזאת מובנת גם תיאורטית וגם מאוששת אמפירית (למי שרוצה לצלול לתוך הספרות המקצועית, מומלץ להתחיל כאן). עד כמה גדול החיסכון הזה במונחים כמותיים בישראל, אני לא יודע, אבל זו סיבה טובה להיות סקפטי לגבי הרפורמה המוצעת.

הלוואה מקרנות פנסיה

ההצעה שהכי מטרידה אותי ברפורמה היא מתן אפשרות לפרטים לקחת הלוואה מקרן הפנסיה שלהם. מצד אחד, יש הגיון בהצעה, כי מכל הגופים במשק קרן הפנסיה שלי יודעת הרבה דברים עלי, ויש לה את הפנסיה שלי בתור בטוחה. לכן, קרן הפנסיה שלי אמורה להיות מסוגלת להציע לי אשראי בתנאים זולים יותר מגופים אחרים. הבעיה היא שההצעה הזאת יוצרת עיוותים שיכולים להיות הרבה יותר מסוכנים מהיתרונות.

בישראל קיימות הטבות מס מופלגות לחיסכון לפנסיה, וישנה גם חובת חיסכון לפנסיה. אלה חוקים הגיוניים בהנחה שאנשים נוטים לחסוך מעט מדי מכל מיני סיבות. מתן האפשרות ללוות מקרן הפנסיה בעצם מאפשרת לאדם מצד אחד לחסוך לפנסיה ולקבל את הטבת המס, ומצד שני לנצל את החיסכון כבר עכשיו לפני הגיעו לגיל הפנסיה. אפילו אם הריבית על הלוואה גבוהה מהתשואה של החיסכון הפנסיוני, הטבת המס יכולה להפוך את כל הרעיון הזה לפרצה מסוכנת לניצול המערכת.

במקביל, קיים פיקוח מחמיר מאוד על אפיקי ההשקעה המותרים לקרנות פנסיה, שמונע מהן להשקיע בנכסים מסוכנים. על מנת לקדם את הרפורמה מוצע שהאשראי הצרכני שהם יעמידו לא יחושב להם במסגרת ההשקעה בנכסים מסוכנים (לא מדורגים), למרות שאשראי צרכני הוא אחד מאפיקי ההשקעה המסוכנים ביותר בכלכלה מבחינה סטטיסטית. בנוסף, זה גם אפיק השקעה שההחזרים עליו צפויים להיות נמוכים בדיוק באותן הסיטואציות שבהן קרן הפנסיה הכי צריכה את הכסף (טכנית, יש מתאם שלילי גבוה עם ההתחייבויות של הקרן).

בקיצור, יש לי חשש שהרפורמה הזאת גם תגרום להתנהגות לא אחראית ולא רצויה מצד החוסכים לפנסיה, וגם תסכן את היציבות של הקרנות.