בעקבות ענייני יוון, והתספורות של הטייקונים וחוק ההפטר ועוד, זה כבר כמה זמן שאני מתכנן לכתוב פוסט קצת יותר פילוסופי על הקונספט של "חוב", אבל תמיד נתקע בניסיון למצוא נקודת התחלה. אפשר להתחיל עם יהודה ותמר, או אצל הסוחר מוונציה, אבל החלטתי להתחיל דווקא עם רוברט קין (Robert Keayne 1595-1656).

קין נולד בלונדון האליזבתנית למשפחה דלת אמצעים (ככל הנראה) והצליח להתעשר בעסקי המסחר. בגיל ארבעים הוא היגר לבוסטון, שהייתה באותו זמן מושבה בריטית, עם משפחתו. הוא המשיך לראות ברכה בעסקיו, והיה לאחד מפרנסי העיר: הוא היה יו"ר בית הנבחרים המקומי, הקים פלוגת תותחנים מתנדבים במילואים, תרם כסף לבניין בית עירייה ולהרחבה של קולג' מקומי קטן בשם הארוורד. ולמרות כל זה, אני כנראה לא הייתי שומע על קין אלמלא שקית מסמרים אחת שהוא מכר תמורת עשרה פנס – עסקה שהביאה אותו למשפט בפני הכנסייה.

הקשר של רוברט קין לעניינינו הוא שהמשפט שלו מייצג את קרב המאסף של הגישה הכנסייתית למסחר וכלכלה בפרקטיקות החדשות של סוחרים בני תקופתו של קין באירופה. הטענה של הכנסייה הפורטינית כנגד קין הייתה שהוא ניצל את המחסור ששרר במושבות באותה תקופה על מנת לגבות מחיר מופקע בעבור המסמרים, ובעבור כמה מוצרים נוספים שצורפו מאוחר יותר לכתב התביעה. ג'ון קוטון (John Cotton), שהיה אחד מראשי הכנסייה בבוסטון, פירט חמישה עקרונות פסולים שהסוחרים החדשים נהגו לפיהם:

1. הסוחר מנסה לקנות במחיר הזול האפשרי ולמכור במחיר היקר האפשרי.
2. אם סוחר מאבד סחורה בים או בדרך אחרת, הוא מעלה את המחיר של הסחורות האחרות כדי לפצות את עצמו על ההפסדים.
3. הסוחר מוכר במחיר שקנה, גם אם המחיר הזה היה יקר מדי או שהמטבע נחלש.
4. כפי שהסוחר מנצל (בלגיטימיות) את הכישרון היכולות שלו, הוא מנצל את בורותו והמצוקה של הלקוח.
5. כאשר הסוחר מקבל תשלום דחוי עבור סחורה, הוא גובה מחיר גבוה יותר כפיצוי על הדיחוי בקבלת התשלום.

אני רוצה ברשותכם להתעכב על הנקודה החמישית. בנצרות, כמו דתות אחרות, היו קיימים איסורים על הלוואה בריבית (בכלל, או בריבית גבוהה מדי, תלוי בפרשן). החוקים האלה בעצם מייצגים גישה מוסרית מסוימת לשאלה "מה היא הלוואה". בגישה המסורתית הלוואה הוא חסד שמעניק אדם שיש ברשותו אמצעים לאדם אחר שנקלע למצוקה. ממקבל ההלוואה מצופה שיחזיר את החוב כשיוכל, אבל גביית ריבית נתפסת כניצול של המצוקה שבה המלווה נמצא.

לעומת הגישה הזאת נמצאת הגישה הקפיטליסטית בה צד אחד משאיל הון לצד השני על מנת ש"ישביח אותו" ושני הצדדים יתחלקו ברווחים מהפרויקט המשותף. בגישה הזו, זה לגמרי טבעי שהצדדים יקבעו ביניהם מה מחיר ההלוואה (הריבית) בהתאם לסיכון היחסי שהם לוקחים ולתנאי השוק.

קין, אגב, הפסיד במשפט, אבל הגישה של הכנסייה בסופו של דבר הפסידה במלחמה. היחס לריבית כמחיר שצריך להיקבע על ידי השוק הפכה תוך כמה עשרות שנים למקובלת לחלוטין במושבות האמריקאיות, ובמאה השנה שאחרי האירועים הללו פילוסופים ותיאולוגים כתבו הרבה ספרים בנושא. הפרשה הזו לא מנעה מקין להמשיך להיות מנהיג מכובד בקהילה,  אבל היא כן הפריעה לו עד כדי שאחרי מותו הוא השאיר צוואה בת 50,000 מילים (!) שהיא בעצם כתב הגנה על חייו. חלק ניכר ממה שאנחנו יודעים על הפרשה מקורו במסמך הזה.

התפיסה של ריבית כמחיר היא רכיב חיוני בהתפתחותה של כלכלה תעשייתית. התיעוש הוא בעצם שימוש נרחב בהון (מכונות) בתהליך הייצור, ושוק להלוואות היה חלק ממה שאפשר צבירת ההון. אבל הגישות הישנות לא נעלמו מן העולם עם הופעת הגישות החדשות, ורובנו עדיין קופצים בין גישה א' לגישה ב' בהתאם לנסיבות.

אני אמשיך לפתח את הרעיון הזה בפוסטים נוספים, אבל רק כדי להמחיש,  קחו לדוגמא את המקרה היווני. מי שרכש אג"ח של ממשלת יוון השקיע בעקיפין בפעילות של ממשלת יוון, מתוך הנחה שהפעילות הזאת תביא לצמיחה כלכלית מהירה ביוון, ותאפשר לממשלה להחזיר את חובותיה עם ריבית.  הריבית הייתה די גבוהה, כך שאפשר לטעון שהמשקיעים היו מודעים לכך שיש סיכון שהם לא יקבלו את הכסף חזרה. שלא כמו ג'ון קוטון, אף אחד לא בא למשקיעים בתלונות לגבי הריבית הגבוהה שהם גובים ממשלת יוון, היום, 400 שנה אחרי רוברט קין, זה נחשב לגיטימי לקבל ריבית יחסית לסיכון. אבל אז התהפכה המגמה, והצמיחה ביוון האטה (כמו בשאר העולם) והיה ברור שיוון לא תוכל להחזיר את חובותיה, ופתאום הופיעה לה הגישה המוסרנית, לפיה יש פגם מוסרי בכך שהיוונים לא מחזירים חובות.

בכל אופן, יצא לי פוסט מאוד מפוזר הפעם, אבל אני אנסה לקשור יותר טוב הדברים בהמשך. בינתיים, שנה טובה!

פרופ' דוד לוי-פאור כתב מאמר דעה נוסף  על מאגר נתוני האשראי, וגם צירף אותו כתגובה לפוסט הקודם שלי. אני, לתומי גם עדיין לא מצליח להבין את ההיגיון של הטענות וגם לא מכיר שום מחקר אמפירי שתומך בהן. להלן, ההערות שלי על המאמר.

אם לא די בפגיעה בפרטיות האזרחים מעצם הקמת המאגר, הדרה ותיוג של קבוצות מוחלשות באוכלוסייה, וחיזוק נוסף של חברות האשראי, הרי שהמהלך אינו מלווה ברגולציה על חברות הדירוג וסוחרי האשראי החדשים. גורמים אלה עלולים להשתמש בדירוג האשראי כעלה תאנה שיחפה על התנהגות דורסנית ובלתי אחראית מצד כל סוחרי האשראי.

קודם כל, מוזרה לי הטענה שהמהלך אינו מלווה ברגולציה של חברות הדירוג. בחוק ההסדרים לא מוסבר האם המאגר ינוהל על ידי חברה פרטית או ציבורית (או ע"י בנק ישראל, למשל), ולא מוסבר מה תהיה הרגולציה. אני חושב שברור לגמרי שחייבת להיות רגולציה מאוד קפדנית על דירוגי אשראי, ואני תמה אם לפרופ' לוי-פאור יש מידע בנושא מעבר למה שמופיע בחוק.

לעניין ההתנהגות הדורסנית, כפי שהסברתי בפוסט הקודם, דירוג אשראי דווקא מגדיל את ההוגנות של שוק האשראי. גם היום לבנקים יש "דירוג אשראי" עבורנו בצורת ציון ששמור במחשבי הבנק. כשיוקם מאגר, נוכל לדעת מה הציון הזה ולערער עליו. יתר על כן, מכיוון שהדירוג משתמש בנתונים אובייקטיביים יותר, הוא דווקא מוריד את האפליה נגד לווים מסיבות לא ענייניות. למשל, Avery, Brevoort, and Canner חקרו את הסוגיה ומצאו שעל אף החששות שעלו בעבר, דירוג האשראי איננו מפלה לרעה אוכלוסיות לפי מאפיינים אתניים.

ההנחה היא שסוחרי האשראי יעמידו אשראי בהתאם למידת הסיכון של הלווה. מיותר לציין שסוחרים אלו, בנקים ושאינם בנקים, אינם מעוניינים בהכרח בלווים חסרי סיכון. הלווה האידאלי הוא מי שניתן לגבות ממנו תשואה אופטימלית – ואלה תמיד הלווים בעלי דירוג האשראי הנמוך, שאפשר לחייב אותם בתשלומי ריבית גבוהים, עמלות וקנסות, וגם להיות בטוחים שהם תמיד יפגרו בתשלומים, יתמכרו לאשראי, וישתעבדו במשך שנים לתשלומי ריבית מופרזים.

זו הפסקה השנייה הכי תמוהה בכל המאמר. בנקים מרוויחים על הלוואות רק אם הלווים מחזירים את הכסף. זה נכון שבנקים גובים ריבית גבוהה יותר מלווים מסוכנים יותר, ולכן התשואה גבוהה יותר כאשר הלווה עומד בתשלומים, אבל ההלוואות האלה גם לא מוחזרות לעיתים קרובות יותר. אני לא מכיר אף אחד בתחום הבנקאות שטוען שבנקים עושים רווחים גבוהים יותר על לווים מסוכנים יותר, ובטח לא בשוק האשראי למשקי בית. למעשה, אני די בטוח שזה ממש להפך.

אף שמטרתם של מקדמי הדירוג הוא רווחת הצרכן, בפועל הם מקדמים את רווחיות סוחרי האשראי ואת השוק המשגשג במוצר ממכר.

לא. פתרון של א-סימטריה במידע מייעלת את שוק האשראי ובמקרה שלנו המאגר צפוי להגביר את התחרותיות ולכן להוריד את מחיר האשראי ללווים.

לעניין "ההתמכרות": יש טענה לפיה חלק מהאוכלוסייה, מכל מיני סיבות, לוקח אשראי שהיה עדיף לו לא היה לוקח. אני באופן אישי פתוח לטענות על הצורך של המדינה לנהוג בפטרנליזם בתחומים מסוימים, ולכן אני לא שולל חוקי נשך ורגולציה אחרת שמגבילים את היכולת לתת הלוואות. יחד עם זה, זה נראה לי מוזר לעשות את זה באמצעים עקיפים. זה כמו להציע שכדי להקטין את צריכת האלכוהול של האוכלוסייה אנחנו נדאג לזה שמכבי תהיה מונופול בייצור בירה.

למעשה, ללווים לא תהיה בחירה אמיתית: אם דירוג האשראי אמין, אין סיבה שסוחר אשראי אחד ילווה במחיר שונה מסוחר אשראי אחר.

ברור. זה מה שנקרא שוק משוכלל: יש הרבה מוכרים והם חייבים להציע את מרכולתם באותו המחיר, כי אחרת הצרכן יעבור למתחרה. האם עדיף המצב היום שבו לבנק שבו מנוהל חשבון העו"ש שלי יש יכולת להציע לי הלוואה בתנאים טובים יותר מהמתחרים, כי הוא מכיר אותי טוב יותר?

המשמעות: במקום מונופול בשוק האשראי עלול להיווצר מונופול בשוק המידע הפיננסי שיחליש את התחרות ויפחית את כוח המיקוח של הלווים. במקום דואופול בשוק האשראי, נקבל מונופול בשוק המידע הפיננסי, שיחסום את התחרות.

כאמור, אני לא יודע מה פרופ' לוי-פאור יודע על הרגולציה המתוכננת, אבל לפי מיטב הבנתי אחת האפשרויות המרכזיות על סדר היום היא שאת המאגר תנהל רשות ממשלתית. כך או כך, מאגר מידע פיננסי, גם או הוא מנוהל על ידי חברה פרטית, זה לא בדיוק חברה מסחרית במובן הרגיל. החוק, בכל מקום שבו קיים מאגר כזה, קובע גם חובת דיווח של הבנקים אל המאגר וגם חובה של מנהל המאגר למסור מידע לבנקים לפי בקשתם ולפי תנאי החוק. אין ממש סכנה שהחברה שמנהלת את המאגר תפתח כוח שוק מונופוליסטי, ואני לא מכיר שום מקום בעולם שבו יש בעיה כזו.

מדוע יוזמי הדירוג מתעלמים מההשפעה ההרסנית של הדירוג על אזרחי ישראל, מסכנת השעבוד, מעושק הציבור ובעיקר מכך שהשקיפות שתתקבל מהדירוג היא של הלווה בפני ספקי האשראי: שקיפותו של החלש בפני החזק.

כאמור, השקיפות היא במידה רבה דו-צדדית. המלווה מקבל מידע על הלווה הפוטנציאלי, מידע שממילא קיים כבר בידי הבנק שבו מנוהל חשבון העו"ש של הלווה, והלווה יודע כיצד נקבע דירוג האשראי שלו ויכול לערער על ההחלטה.

 ארה"ב ובריטניה כבר הנהיגו דירוג אשראי פולשני, האם לדעתכם הצרכנים קיבלו בתמורה ריבית נמוכה יותר? התשובה היא שלילית. יש שם שוק אשראי גדול יותר, אבל אין שם בהכרח ריבית, עמלות וקנסות פיגורים נמוכים יותר.

וזאת הפסקה הכי תמוהה. קודם כל, לא רק ארה"ב ובריטניה אלא גם גרמניה, שוודיה, קנדה ועוד. שנית, כל המחקר  שאני מכיר מצביע על כך שהתשובה היא חיובית  ולא שלילית. המחקר מוצא חד-משמעית שהנהגת דירוגי אשראי מרחיבה את הנגישות לאשראי, ובמיוחד את הנגישות של אזרחים מהחלק התחתון של הסולם הסוציואקונומי, ר' למשל כאן, כאן, כאן, ודו"ח של ה-OECD. כמו כן, מחקר של הבנק הבין-אמריקאי לפיתוח מוצא שכמות ההלוואות ה"רעות" (אלה שלא מוחזרות) פחתה בכ-8%.

לסיכום, המאמר הזה מלא במילות תואר בומבסטיות (הרסני, פולשני, שקיפותו של החלק מול החזק), אבל אני עדיין לא מצליח להבין את המנגנונים שלפי פרופ' לוי-פאור יביאו לתוצאות שהוא צופה. כמו כן, כל המחקר האמפירי מצביע על כך שהתוצאות בפועל הן בדיוק הפוכות.

יש אנשים שמאמינים שהבעייה של מערכת החינוך זה ארגוני המורים. עכשיו, אני די מתון בדעותי לגבי מוסד הקביעות, ובאופן כללי לגבי יחסי עבודה. אני, למשל, חושב שהעולם במאה ה-21 דורש יותר גמישות תעסוקתית ממה שהיה במאה הקודמת, ואני חושב שאת מוסד הקביעות ברוב הסקטורים יצטרך להחליף מודל אחר של ביטחון תעסוקתי. יחד עם זה, אני די בטוח שהמגבלות שההסכמים הקיבוציים עם המורים מטילות על מערכת החינוך רחוקות מלהיות מה שמסביר את ההישגים הדלים של תלמידי ישראל.

נזכרתי בזה היום כשקראתי מאמר על Charter Schools בארה"ב (לא מצאתי עותק של המאמר בגישה חופשית).  נדמה לי שקוראים לזה בעברית "בית ספר ברישיון", ובכל אופן מדובר על בית ספר שפועל לרוב כעמותה פרטית (ולפעמים כעסק פרטי ממש), אבל מקבל מימון ציבורי. בדרך כלל  התלמידים יכולים לבחור בין בתי הספר הציבוריים הרגילים לצ'רטר, והעמותה מקבלת מימון מהממשלה על פי הרישום לבית הספר. היתרון התאורטי הוא שלבית הספר יש אוטונומיה מאוד רחבה בבחירת תוכניות הלימוד ובהעסקת המורים.

בארה"ב אפשר לשמוע הרבה פוליטיקאים משתי המפלגות מהללים את בתי הספר הללו, והרופורמות שהם מציעים לעיתים קרובות דורשות הרחבה של שיטת הצ'רטר. היה גם סרט, Waiting for Superman, שלמיטב ידיעתי לא הוקרן בארץ, אבל עורר הדים באמריקה, שעוקב אחרי כמה ילדים שמנסים להתקבל לצ'רטר סקול ב-LA. הסרט תוקף את המערכת ובעיקר את אירגוני המורים. הבעייה היא שהמחקר במדעי החברה לא ממש תומך בטענה שצ'רטרים אכן מביאים לתוצאות טובות יותר מחינוך ציבורי. זכור לי למשל משפט מוזר מתוך הסרט הזה שאמר שכרבע מהצ'רטרים מביאים להישגים גבוהים מהממוצע בבתי הספר הציבוריים. דבר מוזר להתגאות בו בהתחשב בכך שכחצי מבתי הספר הציבוריים מישגים תוצאות יותר טובות מאותו הממוצע.

המאמר הנ"ל של Dennis Epple, Richard Romano, Ron Zimmer הוא סקירה של הספרות הכלכלית בנושא, והוא מגיע למספר מסקנות, הראשית מבינהן היא, שכאמור, אין שום הוכחות לזה שצ'רטרים יותר טובים מבתי ספר ציבוריים. הם מצביעים על כמה רשתות של צ'רטרים שמצליחות (גישה שנקראת no excuses כנראה מוצלחת במיוחד) ועל כמה שנכשלות. באופן כללי, בכל מה שקשור לצ'רטרים התוצאות מאוד לא חד-משמעויות, מלבד עניין ההעסקה. הנה פסקה אחת מתוך המסקנות שלהם (עמ' 57):

On the whole, teachers in charter schools are less experienced, are less credentialed, are less white, and have fewer advanced degrees. They are paid less, their jobs are less secure, and they turnover with higher frequency. Value added estimation of teacher effectiveness shows charter school teachers to be weaker in increasing test scores.

• חתן פרס נובל אחד בכלכלה, קריסטופר פיסרידיס, חושב שהיוונים צריכים לקבל את ההצעה של הטרויקה.
• נובליסט אחר, ג'וזף שטיגליץ, פחות בטוח.
• אם אתם לא מבינים מה קורה שם ורוצים להתעדכן, אז יש את הסיכום הזה של אניל קשיאפ.
• ולסיום, סיכום קצת יותר ארוך וגם יותר ביקורתי על משבר החוב היווני של סטרג'יוס סקפרדאס.

לא שאני רוצה להרוס את הכיף לכל מי שמאוד גאה בעצמו על הסיוע (המרשים לכשעצמו) של משלחת צה"ל בנפאל, אבל בכל זאת, קצת פרספקטיבה:
הסיוע הבינ"ל שישראל נותנת לשאר העולם עומד על כ-180 מיליון דולר בשנה, שזה כ-0.07% מההכנסה הלאומית.
לשם השוואה, הנה כמה מדינות עניות מישראל שמוציאות יותר על סיוע בינ"ל: טורקיה 0.42%, פורטוגל 0.23%, ספרד 0.16%, סלובניה 0.13%, יוון 0.13%, אסטוניה 0.13%, צ'כיה 0.11%, פולין 0.10%, סלובקיה 0.09%, לטביה 0.08%.

הנתונים המלאים כאן.

בלומברג מכתירים את קרנית פלוג בתור הנגידה "המפתיעה" ביותר בעולם, כלומר שההחלטות שלה (שהן בעצם לא שלה, אלא של הועדה המוניטרית שהיא עומדת בראשה) היו שונות מהתחזיות של האנליסטים שבלומברג ראיינו יותר מאשר כל בנק מרכזי אחר.

האם זה טוב להיות מפתיעה? התשובה קצת מורכבת. באופן כללי, צעד מוניטרי כמו הורדת ריבית הינו יותר אפקטיבי כאשר הוא בלתי צפוי. כדי להבין את הרעיון הבסיסי צריך לזכור שהבנק המרכזי שולט בריבית הנומינלית, אבל המטרה שלו היא להשפיע על הריבית הריאלית
real interest = nominal interest – inflation.
ריבית ריאלית נמוכה גורמת למשקי בית לחסוך פחות ולצרוך יותר ולעסקים להשקיע יותר. כשהבנק מוריד את הריבית הנומינלית, חלק מזה מתבטא בעליה באינפלציה וחלק מזה בירידה בריבית הריאלית. הנקודה המרכזית היא שככל שהצעד מפתיע יותר, היצרנים מסוגלים פחות לעדכן את המחירים שלהם בזמן אמת, ולכן ההורדה מתבטאת פחות באינפלציה ויותר בהורדת ריבית ריאלית. ובשורה התחתונה, הורדת ריבית מפתיעה היא יותר יעילה (למשל, כדי להוריד את האבטלה).

מצד שני, כדי לשמור על יציבות מחירים בטווח הבינוני והארוך, חשוב שהבנק המרכזי ייתפס כאמין מבחינת יעד האינפלציה. כלומר, הציבור צריך להאמין שהורדות הריבית שמזרימות כסף למשק הן צעד מדיניות זמני שנובע מהסיטואציה הספציפית שהמשק נמצא בו, ושהריבית תועלה חזרה כאשר התנאים הריאליים ישתפרו. זאת אחת הסיבות שהפדרל ריזרב משדר שהם מתכוונים להעלות את הריבית בקרוב (בעגה המקצועית זה נקרא forward guidance).

לסיכום, אפשר לומר שלהפתעות יש יתרונות, אבל זה בתנאי שהן לא פוגעות באמינות של הבנק לטווח הארוך.