יש שלוש סיבות להטיל מכסים: מקור מימון לממשלה, הפעלת לחץ דיפלומטי, הגנה על תעשייה מקומית. בסביבה של דונלד טראמפ, כל אחת מהסיבות האלה מתחברות לתפיסה אידאולוגית שונה, וגם לקבוצה פוליטית נבדלת (אם כי יש חפיפה מסוימת). כרגע שלושת הווקטורים האלה מתחברים להטלת המכסים הדרמטית ביותר לפחות מאז 1930, אבל כדי לנסות להבין איך סביר שהעניין הזה יתפתח, כדאי להבין יותר לעומק את שלושת הרעיונות האלה, ובפרט מה או מי עומדים מאחוריהם. זאת המטרה של הפוסט הנוכחי.

נתחיל בטבלה שמסכמת באופן שטחי ביותר את מה שאסביר בפירוט בהמשך.

המטרה	רעיון מארגן	הקבוצה בממשל טראמפ	קריטריון להטלת מכס	האם המכס נועד להיות זמני או קבוע?
מימון לממשלה	געגועים לממשל הפדרלי של המאה ה-19	ליברטריאנים (סטיב באנון)	ביקוש קשיח	קבוע
לחץ דיפלומטי	העולם דופק אותנו	ניצים (פיטר נבארו)	הדדיות	זמני
הגנה על תעשייה מקומית	שיווי המשקל של השוק החופשי לא רצוי	"שמרנים חדשים" (אורן קס)	פוטנציאל לתעשייה מקומית	קבוע

געגועיי למקינלי

במהלך הקמפיין טראמפ הרבה להזכיר את ויליאם מקינלי, נשיא ארה"ב בשנים 1897-1901, הידוע גם כ"נשיא המכסים" (כתבתי פעם על מערכת הבחירות שבה מקינלי ניצח). מי שמכיר את הימין האמריקאי, יודע שהסיפור הזה מסתובב שם כבר הרבה שנים וקשור לרעיון הרבה יותר רחב: באגף הליברטריאני של הימין האמריקאי קיימת שאיפה לבטל את מס ההכנסה הפדרלי, ולחזור לימים שבהם תפקידה של הממשלה הפדרלית מצומצם מאוד (זאת למשל העמדה של סטיב באנון).

החוקה האמריקאית אסרה במקור על הממשלה הפדרלית לגבות מס על הכנסה. במהלך המאה ה-19 עיקר ההכנסה של הממשלה הפדרלית היה ממכסים והיטלים על סחר בין-מדינתי, ובמקביל ההוצאה הייתה בעיקרה על צבא ולא הרבה יותר. ההוצאה הציבורית הפדרלית נעה סביב 3-4% מהתמ"ג, ולמעשה רוב ההוצאה הציבורית (4-5% נוספים) הייתה על ידי השלטון המקומי. ב-1913 תוקנה החוקה (התיקון ה-16) כדי להתיר גביית מס הכנסה, מה שאפשר הרחבה משמעותית של תפקיד הממשלה. כיום ההוצאה הציבורית הינה קצת פחות מ-40% כאשר הממשלה הפדרלית אחראית על יותר ממחצית מההוצאה (והיתר ברמת המדינות והרשויות המקומיות).

(אגב, אנקדוטה לא ממש קשורה: לפני התיקון ה-16 חלק גדול מההכנסה הפדרלית הגיע ממכסים והיטלים על אלכוהול. הנהגת מס הכנסה שיחררה את הממשלה הפדרלית מהתלות במיסוי אלכוהול, מה שאפשר בתורו את התיקון ה-18 שאסר על מכירת אלכוהול. למעשה, תומכי חוקי היובש, ובעיקר תנועת הנשים, שיחקו תפקיד מרכזי בהעברה של התיקון ה-16).

בכל אופן, נראה שליברטריאנים חושבים שמס הכנסה הוא פגיעה חמורה יותר בחופש מאשר מכס, והם מאמינים שמכסים יאפשרו לבטל או לצמצם את גביית מס ההכנסה. זה לא ריאלי. אנחנו לא חיים במאה ה-19 ואין שום סיכוי שגביית מכסים תוכל להוות מקור הכנסה מספיק לממשלה של מדינה מפותחת. כלומר, אלא אם באמת נוותר על הרעיון שלממשלה יש תפקיד בחינוך, בריאות וכד', שזה אכן השאיפה של חלק מהליברטריאנים, אבל זו מהפכה בקנה מידה יותר גדול ממה שאנחנו מדברים עליו כאן.

מי שמטיל מכסים כדי לייצר הכנסה למדינה, צריך לשאוף להטיל אותם בעיקר על מוצרים שהביקוש אליהם קשיח, כדי שהמכס יגדיל את ההכנסה מבלי לצמצם את הצריכה. שימו לב שבמקרה כזה מי שנטל המס נופל עליו הוא הצרכן האמריקאי, כלומר, זה לא יוצר מצב שבו זרים מממנים את הממשלה האמריקאית. זה גם בדיוק מה שקרה עם המכסים שטראמפ הטיל בקדנציה הראשונה שלו: הנטל נפל כמעט לחלוטין על הצרכנים האמריקאים (ר' כאן, וכאן).

כמובן שמי שרוצה לשנות את מבנה ההכנסות של הממשלה, רוצה אותם באופן קבוע. כך שהקבוצה הזאת לא תרצה להוריד את המכסים כתגובה להורדת מכסים הדדית של שותפות סחר בעולם.

דופקים אתכם

עוד מוטיב חוזר בקמפיין של טראמפ היא שקודמיו בתפקיד היו אנשים חלשים, ואפשרו לשאר העולם לדפוק את ארה"ב בהסדרי סחר לא הוגנים.  האמת היא שזה חלק מדף המסרים של מועמדים רפובליקנים כבר הרבה שנים (בעיקר בהקשר של סין, והמניפולציות שהיא לכאורה עושה לשער המטבע שלה), אבל בעשור האחרון זה הובא לרמה חדשה של טיפוח תחושת קיפוח גלובלית.

הגישה הזאת מביאה לרעיון של שימוש במכסים ככלי לחץ ליצירת תנאי סחר טובים יותר לארה"ב. אם לשפוט לפי הנוסחה שבה השתמשו בממשל כדי לקבוע את גובה המכס שהם מטילים על כל מדינה, נראה שזו המוטיבציה הדומיננטית למכסים החדשים.

יש, כמובן, הגיון אינטואיטיבי בשימוש במכס כ"מקל", אם כי כשבוחנים את זה לעומק, זה לאו דווקא כל כך ברור. למשל, ככל שסין אכן מבצעת מניפולציות על המטבע שלה, היא בסך הכול מסבסדת צריכה עבור אמריקאים. האמריקאים צריכים להנות מזה שסינים נושאים בעלות הצריכה שלהם ולהודות להם. אבל זה באמת דורש הבנה יותר מעמיקה של איך סחר בינלאומי עובד.

הפער החשוב יותר כאן שחלק גדול מהתלונות של האמריקאים על שאר העולם הן או שגויות, או מתעלמות מכך שארה"ב עושה בדיוק אותו דבר. למשל, ממשל טראמפ מתייחס למע"מ כמו אל מכס. כשישראלי מייבא מוצר מאמריקה, הוא אכן נדרש לשלם עליו מע"מ, שזה לכאורה זהה למכס. אבל זה בסך הכול מס שתפקידו להשוות את התנאים של היצרן האמריקאי לאלו של הייצרן הישראלי. בארה"ב לא גובים מע"מ, אבל כמעט כל מדינה ורשות מקומית בארה"ב גובה מס קניה, שמשולם על ידי הצרכן בין אם המוצר מיובא או מקומי. האם טראמפ חושב שמס הקנייה שמטילים בניו יורק הוא גם סוג של מכס?

עוד דוגמא? אכן מדינות רבות מסבסדות ייצור מקומי, אבל גם ארה"ב מסבסדת חקלאות באופן כבר (בעיקר תירס).

נקודת האור בגישה הזו למלחמת סחר היא שהיא מובילה למכסים זמניים. יתר על כן, ככל שיתברר גודל הפיאסקו, זה גם פתח לרדת מהעץ. שותפות הסחר של ארה"ב יבצעו איזו מחווה קלה שלא באמת משנה שום דבר (למשל, ישראל תחיל את רפורמת "מה שטוב לאירופה" גם על תקינה אמריקאית – מהלך חסר חשיבות מבחינה כלכלית), וזה יאפשר לטראמפ להגיד שהוא ניצח במלחמת הסחר ולהוריד את המכסים.

פרוטקציוניזם באריזה שמרנית

הקבוצה הכי מעניינת, לדעתי, היא זאת שמיוצגת על ידי אנשים כמו אורן קס  וגופים כמו American Compass. אפשר למשל לראות את הראיון הזה של קס אצל ג'ון סטיוארט, אבל אני אנסה לנסח את זה באופן יותר כלכלי:

נניח שקיימת במשק שלי תעשייה שמייצרת מכוניות, וקיים גם מכס על ייבוא מכוניות שתפקידו להפוך את הרכב המיובא ליקר ביחס למקומי (ולכן פחות אטרקטיבי לצרכנים). כלכלנים מסבירים לנו כבר 200 שנה, שאם תבטלו את המכס, הרווח למשק בכללותו יהיה גבוה מההפסד של היצרנים המקומיים. גורמי הייצור יופנו לתחומים שבהם למשק המקומי יש יתרון תחרותי, וזה נכון שיהיה פרטים בכלכלה שיפסידו מהשינוי הזה, אבל הרווח שייווצר בסף הכול מספיק גדול כך שאפשר לפצות אותם באופן שהמצב של כולם ישתפר.

דא עקא, שאנחנו אף פעם לא באמת מפצים את המפסידים, כך שזה לא ברור שמצבם של כולם משתפר (בטח לא בטווח הקצר, ולפעמים הטווח הקצר הוא עשרות שנים). כמו כן, יכולים להיות שיקולים נוספים לגבי מה הוא שיווי המשקל הרצוי. למשל, אולי אנחנו רוצים להבטיח קיומה של תעשייה מקומית גם אם זה על חשבון הרווחה הכללית.

אני מחשיב את עצמי כלכלן לא-דוגמטי, אז יש לי הרבה סימפטיה לרעיונות האלה. אבל הרעיונות האלה לא חדשים. אם לא הייתי יודע מי הדובר, הייתי מניח שזו פשוט עמדה סטנדרטית של כלכלן או פוליטיקאי סוציאל-דמוקרטי.

אין לי ספק שלקבוצה הזאת של ה"שמרנים החדשים" יש משקל בתהליך קבלת ההחלטות בממשל טראמפ. נראה  שעושים בהם שימוש במקומות שבהם יש צורך באנשי מקצוע עם רעיונות מסודרים ותפיסת עולם בלתי-הזויה. למשל, במשימות כמו להתראיין אצל סטיוארט. אבל נראה לי שכשזה מגיע לשורה התחתונה, הם לא הקבוצה הדומיננטית לא מבחינת הטון ולא מבחינת המדיניות.

אין טעם, למשל, להטיל מכסים על מדינות שהייבוא העיקרי מהן הוא משהו שבלתי אפשרי לייצר בארה"ב (קפה), או שבלתי רצוי (מישהו חושב שארה"ב תפתח תעשייה של מתפרות להתחרות בלסוטו?).

יכול להיות שהקבוצה הזאת תצליח עם הזמן לגרום לעדכון המדיניות כך שיוטלו מכסים לא לפי מדינה אלא לפי תעשיות שרוצים להגן עליהן או לפתח (רכב, מספנות, שבבים), אבל זה מרגיש קצת אנטיתטי לאיך שהממשל הזה עובד.

סיכום

לצופה מבחוץ נראה שנכון לעכשיו הרעיון השני (מכסים בלחץ דיפלומטי) הוא הרעיון הדומיננטי במדיניות החדשה. זו לפחות המסקנה שטבעי להגיע אליה מהנייר שהבית הלבן פרסם ובו ההסבר על הנוסחה לפיה נקבעים שיעורי המכס למדינות השונות. הנוסחה הזאת, לא באמת הגיונית בשום צורה: לא רק שהיא לא מבוססת על שום תיאוריה כלכלית, הם אפילו לא הציבו נכון את הערכים של הפרמטרים בתוך המשוואה. ועדיין, היא מביעה מוטיבציה שמתאימה למלחמות סחר בילטרליות.

הבעיה היא שבפוליטיקה הניסוח הראשוני של ההצדקה למדיניות לא תמיד חופף להצדקה האמיתית, ובטח שיכול להשתנות על פני זמן. להערכתי, התסריט הסביר ביותר הוא, כמו שכתבתי לעיל, שהלחץ הכלכלי יעשה את שלו והממשל ימצא דרך לרדת מהעץ תוך הצגת ויתורים מינוריים של מדינות אחרות כהישג; אבל טראמפ יכול גם להתחפר (כפי שהוא עשה בשלהי הכהונה הראשונה) ולתת יותר כוח לגורמים היותר הזויים בתוך הקואליציה שתומכת בו.

לנו נותר רק לחכות ולראות אם הנזק יהיה גדול או גדול מאוד.

כאן חסכנים עשו פרק על הסוגיה שנראה שמעסיקה רבים: "האם עדיף לקנות דירה או להשקיע את החסכונות באפיק אחר?", וחיפשו כלכלן שיהיה מוכן להתמודד עם הטיעונים של אמא של המגיש, דניאל מורס. מכיוון שלהתווכח עם הורים (שלי, של אחרים) על כלכלה הוא אחד השירותים שאני מספק, שמחתי על ההזדמנות.

יצא פרק די חביב לדעתי. הבעייה היחידה היא שהם רצו תשובות מאוד קצרות, בלי הסברים על חישובים וכאלה, אז יצא שזרקתי שם כמה מספרים מבלי להסביר, והיו גם כמה דברים כמו משכנתא שלא נכנסתי אליהם בכלל. אין לי תלונות אליהם, אלה המגבלות של הפורמט, אבל אני מרגיש חובה מקצועית לפרט קצת יותר, אז אעשה את זה בפוסט הזה.

תשואה

יש הרבה סיבות לקנות דירה. קודם כל, הנוחות שנובעת מלגור בדירה בבעלותך. כמו שאמרתי בפרק, אני מרגיש שהתפקיד העיקרי שלי הוא להסביר לכם כמה זה עולה בהשוואה לאלטרנטיבות. אחרי זה זה עניין שלכם להחליט אם זה מחיר שאתם מוכנים או לא מוכנים לשלם.

אז איך בעצם משווים את העלויות? בדיוק בשביל זה יצרתי את המחשבון: דירה או בורסה?. המטרה של המחשבון היא להשוות בין שתי חלופות: (1) לקנות דירה ולגור בה למשך פרק זמן מסוים; (2) להשקיע את אותו הסכום בבורסה למשך אותו פרק זמן ולהשתמש בתשואה מהבורסה כדי לשלם שכ"ד על דירה זהה לדירה שהייתם קונים בחלופה הראשונה.

מכיוון שהעמדה האישית שלי היא שדירה היא השקעה לא מוצלחת במיוחד, ניסיתי לבנות את המחשבון באופן שיהיה מוטה דווקא בכיוון ההפוך, כלומר, לטובת הדירה. למשל, אני מניח שההשקעה בבורסה נעשית כולה במדד מניות אחד (ת"א 125 או S&P500), ושאתם חייבים למשוך כל שנה את הסכום הדרוש לכם לשכ"ד גם אם הבורסה נמצאת בשפל באותו רגע. אם לדוגמא, הייתי מניח שכשאתם משקיעים בבורסה, אתם משלמים את שכר הדירה מההכנסות השוטפות; וכשאתם קונים דירה אתם חוסכים באופן אחר את זה שאתם לא צריכים לשלם שכ"ד, המחשבון היה נותן יתרון גדול יותר למניות.

אם תשחקו קצת עם המחשבון, תראו שבהחלט יש תקופות שבהן דירה היא השקעה יותר טובה (נסו למשל להכניס את התקופה 2007-2015). אבל בשביל לעשות השוואה הוגנת צריך לבחור את הכללים מראש, לא בדיעבד. בפרק, כשדיברתי על התשואה הצפויה, עשיתי את התרגיל הבא: קבעתי את משך התקופה להיות 10 שנים, ובדקתי מה התשואה הצפויה בכל שנת התחלה מ-1993 ועד 2011 (לצערי, לא מצאתי נתונים מלפני 1993). אחר כך עשיתי את אותו החישוב לתקופה של 20 שנים.

התוצאות הן חד משמעיות: למרות העליות החריגות היסטורית במחירי הדירות בשני העשורים האחרונים, מניות לרוב מניבות תשואה שהיא משמעותית יותר גבוהה גם בטווח של 10 שנים וגם בטווח של 20 שנים. הגרפים שלהלן מציגים את הערך של הדירה/תיק המניות שלכם (אחרי מיסים וכד') בשנת הסיום כפונקציה של שנת ההתחלה. ההשקעה הראשונית היא 1 (מיליון, אבל זה לא באמת חשוב). הקווים המקוקווים מראים את הממוצע.

משכנתא

אחרי שהפרק עלה לאוויר קיבלתי הרבה הערות על כך שאני מתעלם משיקול המשכנתא: עבור זוג צעיר טיפוסי ההתלבטות היא לא בין לשים מיליון ש"ח בשוק ההון או בנדל"ן, אלא יותר משהו כמו לשים כמה מאות אלפים על דירה ולקחת משכנתא של 90%, או לשים רק את אותם מאות האלפים בנדל"ן.

זה כמובן נכון, משכנתא מאפשרת להשקיע באופן ממונף, בעוד שהאופציה הזאת לא ממש קיימת למשקיע קטן בשוק ההון. אבל מינוף עובד בשני הכיוונים: הוא מכפיל את התשואה כשעליית הערך של הנכס גבוהה מהריבית על המשכנתא, אבל מכפיל את ההפסדים כשהמצב הוא הפוך.

זה עובד ככה: יש לכם סכום מסוים. אתם לוקחים משכנתא שהיא פי x מהסכום הזה בריבית m, והתשואה על הדירה היא r, אז התשואה האפקטיבית עבורכם היא: r+(r-m)x. היסטורית, התשואה הממוצעת על דירה בישראל היא 2.6% (ריאלית), ונניח שנוסיף עוד 2.5% להכנסות משכ"ד, אז r=5.1%. אם לקחתם משכנתא בריבית של 5%, והמשכנתא שלכם היא על 90% מהדירה, התשואה שלכם היא 6% (בהשוואה ל-5.1% ללא מינוף).

אם קניתם בזמן הנכון ובמקום הנכון, יש בהחלט סיכוי לא רע שהריבית על משכנתא שלכם נמוכה מהתשואה על הדירה, ואז המינוף הוא בהחלט עניין משתלם. אבל אם לא היה לכם מזל, והריבית על המשכנתא גבוהה באחוז מהתשואה, אז עכשיו אתם מקבלים 9% פחות תשואה מאשר ללא מינוף. אפשר די בקלות להגיע למצב שבו התשואה שלילית.

שאר השיקולים

אז עד כאן דיברתי רק על תשואה. את עצמי הצלחתי לשכנע שמבחינת תשואה דירה היא השקעה לא מוצלחת. קיבלתי הרבה הערות של אנשים שמאמינים שהנתונים ההיסטוריים לא רלבנטיים לגביהם כי הם יודעים לצפות יותר טוב מה השווקים יעשו בעתיד; או שמדד מחירי הדירות לא מעניין אותם כי הם קונים בשכונות בהן מחירי הדירות בוודאות יעלו. לכל אלה אני מאחל הצלחה, אבל רציתי כן להרחיב לגבי שני שיקולים אחרים שעלו בתגובות ולא התייחסתי אליהם בפרק.

• תנודתיות ונזילות: שוק הנדל"ן הרבה פחות תנודתי משוק ההון. הבעיה בלהשקיע במניות היא שאם אתם מוצאים את עצמכם במצב שאתם צריכים כסף דחוף והבורסה בדיוק בשפל, אתם עלולים להפסיד הרבה. מצד שני, נדל"ן הוא לא נזיל: למכור דירה לוקח הרבה יותר זמן מלמכור מניות. אם הדירה היא ברובה שלכם, אז אפשר לקחת משכנתא (נוספת) במקום למכור את הדירה, וזה פותר את בעיית הנזילות, אחרת, התנודתיות הנמוכה של שוק הנדל"ן היא לא יתרון.
• שיקולים התנהגותיים: יתרון נוסף של נדל"ן, שהתעלמתי ממנו בפרק, הוא שאנשים נוטים להיות פחות פזיזים כשזה נוגע לדירות. כל מי שאני מכיר שמשקיע בשוק ההון, אפילו שהוא משקיע לטווח ארוך, נוטה לבדוק כל יום-יומיים מה קורה עם התיק שלו. והבעייה בזה היא שיש פיתוי די חזק למכור כשמרגישים שהשוק הולך לרדת. זה לא רעיון טוב: הגישה הנכונה היא פשוט לעצום עיניים ולסמוך על זה שבטווח הארוך ההשקעה בשוק ההון משתלמת, ושאף אחד לא יודע "לתזמן את השוק". כמובן שזה לא ממש קורה בנדל"ן: אנשים לא מוכרים את הדירה שלהם כשהשוק קצת יורד, וזה אומר שדירה היא "מנגנון התחייבות" די מוצלח.

זהו, מקווה שזה מבהיר את מה שניסיתי להגיד בכאן. אם יש לכם או להורים שלכם עוד שאלות, מוזמנים להגיב ואני אשתדל לענות.

יאיר לפיד כותב:

אז ככה.

1. "משבר חוב" זה מונח שמתייחס לחוב הממשלתי, לא הפרטי, ובאופן כללי לא קשור בכלל לתופעה שמתוארת בפוסט.
2. ההפסד למשק מכך שהפרחים נבלו הוא בערך  100 שקל, לא מאתיים. אני כותב "בערך" כי זה תלוי למה מתכוונים בדיוק כשאומרים "ההפסד למשק", אבל בכל מקרה, הפרחים לא נצרכו רק פעם אחת. אם הפרחים היו נצרכים אז המחיר שהצרכן משלם (100 שקל) היו מתחלקים באופן כלשהו לאורך שרשרת הייצור של הפרחים (כולל חלק שהיה מגיע למי שסיפק את המימון לייצור הפרחים והפצתם), אבל זה לא שהמוכר היה מרוויח 100 שקל מלמכור והבנק עוד 100.
3. מה שיאיר לפיד מתאר בסיפור על הסחורה בחנות והפרחים זה פשוט הנזק הישיר שנגרם למשק כתוצאה מהסגר, כלומר, כתוצאה מכך שחלק מהפעילות הכלכלית לא מתקיימת בהוראת הממשלה. אני מבין שלדעתו הנזק הזה עולה על התועלת הבריאותית, או לחילופין, שאפשר היה להגיע לתוצאות בריאותיות טובות יותר עם פחות נזק לכלכלה. למעשה, אני אפילו מסכים. רק שהפוסט עצמו הוא דוגמא לשרלטנות. במקום להסביר מה לא נכון במדיניות ומה הוא מציע במקום, הוא משתמש ברטוריקה שנועדה לגרום לקורא להאמין שיש ללפיד איזו הבנה מעמיקה ומומחיות מיוחדת כך שאפשר פשוט לסמוך עליו.
4. יש כן כל מיני דרכים שבהן הנזק למשק מהפרחים שלא נמכרו גדול מ-100 שקלים. יש את המנגנון הקיינסיני הסטנדרטי: ההפסד שנגרם למוכר הפרחים מוריד את הצריכה הפרטית שלו; ויש גם מנגנונים שקשורים ספציפית לחוב. למשל, אם הבנק מעקל את חנות הפרחים וכתוצאה מזה נעשה בה שימוש עם פריון נמוך יותר. זו דוגמא למה שנקרא "מאיץ פיננסי", כלומר סיטואציה שבה העובדה שהפעילות הכלכלית המסוימת ממומנת על ידי חוב מגבירה את הנזק הנגרם מירידה בפעילות. זה בהחלט רלבנטי למצב המשק היום, ומצדיק התערבויות בשווקי האשראי, אבל, שוב, הפוסט של לפיד לא מגלה הבנה כלשהי בנושא.
5. עוד הערה אחרונה לסיום. אני לא חושב שזה חיוני שפוליטיקאים יכירו את המושגים הכלכליים הנ"ל. אפשר להיות ראש ממשלה מצוין ולהוביל תכניות כלכליות מצוינות בלי זה. היה רצוי בעיניי שלשר האוצר יהיה קצת יותר רקע בכלכלה, אבל גם זה לא קריטי. מה שמשגע אותי באמת זו התרבות שבה הצורה בה משהו כתוב חשובה יותר מהתוכן.

כל הדיבורים על הלוגיסטיקה של הובלת החיסונים בקירור הזכירה לי את הסיפור על איך הביאו ל"עולם החדש" את החיסון הראשון. החיסון נגד אבעבועות שחורות.

הרופא האנגלי אדוארד ג'נר (1823-1749) המציא את החיסון לאחר שהבחין בכך שחולים שהחלימו ממחלה בשם אבעבועות הפרה – מחלה קלה יחסית שפגעה לעיתים קרובות בנשים שעסקו בחליבת פרות — כמעט ולא חלו לאחר מכן באבעבועות שחורות.

ב-1796 ג'נר לקח מעט מהמוגלה של הפצעים של שרה נלמס, חולבת שחלתה באבעבועות הפרה, והדביק בעזרתה את ג'ימס פיפס, הילד בן ה-8 של הגנן שלו. ג'יימס פיתח תסמינים קלים של חום וחולשה, אבל לא פיתח את המחלה. חודשיים לאחר מכן, ג'נר החדיר לפיפס חומר מפצע של חולה באבעבועות שחורות, וג'יימס לא נדבק במחלה בכלל. הוא חזר על הניסוי הזה עם כמה עשרות מטופלים ובכך הוכיח את היעילות של החיסון.

החשיבות של התגלית של ג'נר היתה כפולה: ראשית בכך שהוא הראה שהחשיפה למחלה הקלה גוררת חסינות למחלה הקשה; ושנית, בכך שהוא הראה שאפשר לפתח את התגובה החיסונית על ידי הדבקה מאדם לאדם (ולאו דווקא דרך חשיפה לפרה).

אחד הראשונים לאמץ את השיטה של ג'נר היה מלך ספרד קרלוס הרביעי. קרלוס, שרבים מבני משפחתו חלו באבעבועות שחורות, החליט כבר ב-1798 על מבצע לחיסון כל תושבי הממלכה. תוך שנתיים התחיל מבצע חיסון נרחב ברחבי חצי האי האיברי, אבל נותרה בעיה: כיצד מביאים את החיסון של ג'נר לטריטוריות של ספרד באמריקה? באותה תקופה לא היו מקררים, ואת החומר שלוקחים מהמוגלה של חולה אחד, צריך היה להזריק תוך זמן קצר למתחסן הבא.

הפתרון שנמצא היה לקחת 22 ילדים מבתי יתומים למסע ברחבי העולם. הרעיון היה להדביק את הילדים זה אחר זה במחלה וכך לוודא שלאחר חודשיים וחצי של מסע חציית האוקיינוס האטלנטי המשלחת תגיע עם לפחות ילד אחד שאפשר להדביק ממנו את התושבים המקומיים.

המשלחת יצאה לדרך ב-30 בנובמבר 1803. מעבר לאנשי הצוות של הספינה היא כללה את ראש המשלחת, הרופא פרנסיסקו חאוויר דה-בלמיס, עוד עשרה אנשי צוות רפואי (רופאים, אחים וכד'), 22 יתומים בגילאים 8-10 שטרם חלו באבעבועות או חוסנו, והאישה היחידה במשלחת, איזבל דה-זנדלה גומז, מנהלת בית היתומים ממנו נלקחו רוב הילדים. הם לקחו איתם גם חמש מאות עותקים של הספר של ג'נר כדי לעזור להפיץ את הבשורה.

בפברואר 1804, הם הגיעו לפורטו-ריקו וגילו להפתעתם שהאוכלוסייה המקומית כבר התחילה להתחסן בעזרת חיסון שהושג מאיי הבתולה הבריטיים. הם המשיכו לפוארטו-קבלו ולה-גואירה (שתיהן בוונצואלה של היום), ובכל מקום שהגיעו הקימו "מועצת חיסונים" שתדאג להמשכיות של החיסון. אחר כך בלמיס החליט לפצל את המשלחת, כאשר הוא עצמו המשיך לקובה, מקסיקו, והמשיך אף ליעדים רחוקים בפיליפינים ובסין; והחצי השני של המשלחת המשיך ברחבי דרום אמריקה.

אז כשאתם הולכים להתחסן נגד נגיף שהתגלה לפני שנה, תזכרו שלקח לאנושות 180 שנים מהמצאת החיסון ועד לחיסול מוחלט של אבעבועות שחורות, ותתנחמו בזה שהחיסון הנוכחי מגיע אליכם ישירות מהמעבדה, מבלי שהיה צריך לחטוף יתומים.

הרבה קוראים של הבלוג שואלים אותי: האם באמת קוראים של הבלוג שואלים אותך שאלות או שאתה ממציא את זה?

ובכן, אני לא עונה לכאלה שאלות מעצבנות, אבל מסתבר שגם אל "גלובס" פונים קוראים עם שאלות, ושם החליטו לאחד את השאלות ולהפנות אותן לחנן שטיינהרט. עכשיו, אני לא נגד לתת במה לאנשים עם גישות הטרודוקסיות לכלכלה, אבל אם הייתי עיתון והיו פונים אלי קוראים עם שאלות על בריאות, אז אני לא חושב שהאיש הראשון שהייתי פונה אליו היה מטפל ברייקי. לכל הפחות הייתי מדפיס לצד התובנות של המטפל האנרגטי גם תשובות שמקובלות בעולם הרפואה.

אין לי כוח לעבור על כל הטעויות בניתוח של שטיינהרט, ולא הייתי מטריח את עצמי בכלל אלמלא צד את עייני קטע אחד שעוסק בהיסטוריה המוניטרית של ארה"ב:

[בארה"ב] התוצר לגולגולת עלה בהתמדה והמחירים הלכו וירדו. במילים אחרות זמן העבודה של האנשים הניב להם יותר ויותר כוח קנייה, קרי רמת חיים. בין 1875 ל-1900, לדוגמה, התמ"ג לגולגולת גדל ב-52.7% והמחירים ירדו ב-29.6%. במילים אחרות סך כל הצרכנים נהנו מהשיפור בפרודוקטיביות ומהגידול בתפוקה.

משטר של גידול מתמיד ומשמעותי בכמות הכסף, לעומת זאת, מעביר את הרווחים האלו בגין הגידול בתפוקה, מהציבור הרחב (שמפסיד את ירידת המחירים) לאלה שמקורבים לכסף המיוצר – הממשלה, הבנקים, ומקבלי האשראי הגדולים.

שטיינהרט, במקרה או שלא, מתייחס כאן לתקופה הכי מעניינת בהיסטוריה של מדיניות מוניטרית. למעשה, אם תתנו לכלכלן מוניטרי מכונת זמן, המקום הראשון שהוא יחזור אליו הן הבחירות של 1896 בארה"ב. (אולי אחרי שהוא ירצח את היטלר וכאלה, אבל זה לא מסיבות מוניטריות). בחירות 1896 בארה"ב הן כנראה הדוגמא היחידה בהיסטוריה שבה הנושא המרכזי בבחירות היה מדיניות מוניטרית, והסיבה היא בדיוק התהליך ששטיינהרט מתאר. לאורך אותה תקופה, הדולר בארה"ב היה צמוד לזהב, ומכיוון שהכלכלה צמחה מהר יותר מהקצב שבו כורים זהב, המחירים ירדו לאורך זמן, כלומר, הייתה דפלציה.

התופעה הזו חילקה את הציבור האמריקאי לשני מחנות: מחנה אחד, הבי-מטליסטים (bi-metalists), דרש שהממשלה הפדרלית תתחיל להדפיס דולרים גם כנגד כסף (המתכת). המחנה הזה הונהג בידי ויליאם ג'נינגס בראיין, שהלהיב את וועידת המפלגה הדמוקרטית עם נאום "צלב הזהב". זכור בפרט משפט הסיום של הנאום: "לא תצלבו את האנושות על צלב של זהב" ( "you shall not crucify mankind upon a cross of gold"). הייתה אפילו מפלגה בשם Silver Party שהצליחה לשלוח נציגים לסנאט ולבית הנבחרים – תופעה חריגה בפוליטיקה הדו-מפלגתית האמריקאית.

ג'נינגס הפסיד את הבחירות למועמד הרפובליקני, ויליאם מקינלי, שעמד בראש המחנה שהתנגד נחרצות לרעיון של הדפסת כסף כנגד שני סוגי מתכות. בבחירות 1900 אותם השניים התמודדו ומקינלי שוב ניצח, וזכה לכהונה שניה, שנקטעה אחרי עשרה חודשים כשמקינלי נרצח בידי מתנקש שדעותיו על מדיניות מוניטרית לא ידועות לי (אם כי ידוע שהוא היה אנרכיסט והאמין שהממשלה היא הגורם לעוני הגדול בארה"ב).

נחזור לענייננו. אם קראתם את הטור של שטיינהרט ב"גלובס", אתם בוודאי חושבים שג'נינגס, שרצה להדפיס עוד כסף, נתמך בידי ה"מקרובים לכסף המיוצר – הממשלה, הבנקים, ומקבלי האשראי הגדולים", ושמקינלי ודאי נתמך בידי המוני הצרכנים שנהנו מהשיפור ברמת החיים. אולי יפתיע אתכם לגלות שהמתנגדים החריפים ביותר לרעיון הבי-מטליסטי, והתומכים המרכזיים של מקינלי היו הבנקאים ובעלי ההון בוול-סטריט. למעשה, מקינלי היה המועמד הראשון בהיסטוריה של ארה"ב שמימן את הקמפיין שלו בעיקר בעזרת תרומות של בנקאים ותעשיינים מאוד עשירים.

התומכים של ג'נינגס היו דווקא האיכרים בדרום ארה"ב, במערב התיכון ובאופן כללי בפריפריה. המחירים של החיטה והתירס, שכלכלת הדרום ומהערב תלויה בהם, הלכו וירדו, מה שהקשה על החקלאים להחזיר את חובות, והכריח רבים מהם לפשוט את הרגל ולמכור את החווה בזול לבנקים. הם כנראה לא שמו לב לשיפור ברמת החיים שלהם עקב ירידת המחירים.

ג'נינגס, כמו פוליטקאים אחרים שתמכו בבי-מטליזם, הואשמו על ידי יריביהם בפופוליזם. הטענה הייתה שהם מוכרים לציבור אשליה, ושבהיעדר בסיס יציב לכסף הכלכלה כולה תיפגע. הטיעון הזה שכנע את פועלי הרכבת והמפעלים, ואת האיכרים בצפון-מזרח ארה"ב, שהסתייגו מהמועמד של המפלגה שלהם.

אז מי צדק? הקונצנזוס בקרב כלכלנים היום הוא ששני הצדדים טעו. הבי-מטליסטים רצו לקבוע כלל מאוד לא יציב להדפסת הקצב. הכלל שלהם היה מקבע באופן מלאכותי את יחס המחירים של זהב וכסף, יוצר הזדמנויות ארביטראז' בלתי פוסקות למסחר בין דולר, זהב וכסף, וכמעט בטוח שהיה מוביל לחוסר יציבות של הדולר. מאידך, "תקן הזהב" הוא אמנם כלל קשיח, אבל אין שום סיבה לחשוב שהוא כלל מוצלח.

במהלך המאה האחרונה היו התפתחויות גדולות בהבנה של הדרכים שבהם כסף משפיע על הכלכלה, והתפתחו כללים שקובעים את כמות הכסף באופן שהוא יציב מצד אחד ומתאים את הערך של המטבע למצב המשק באופן גמיש יותר מצד שני. כך יצא שהנושא המרכזי של בחירות 1896 בארה"ב הפך להיות אנקדוטה היסטורית שמאקרו-כלכלנים יכולים לספר לסטודנטים בא"ש לילה.

ויש גם את אלה שקצת מבולבלים לגבי מי היה בעד ומי היה נגד בסיפור הזה,  ורוצים לשחזר את כלל הזהב הקשיח בעזרת מטבעות קריפטו. אותי זה בעיקר משעשע.

באי כלשהו גרים עשרה אנשים. לכל איש יש חלקת אדמה שעליה הוא מגדל 10 יחידות של פרי כלשהו בעונה (כל איש מגדל פרי שונה), ויש שוק שבו כולם מוכרים וקונים פירות במחיר של 1 ש"ח ליחידה.

כתוצאה מאסון בלתי צפוי (נניח, התפשטות של מגפה), יש צורך לפנות את החצי הצפוני של האי שבו גרים חמישה אנשים. חמשת האנשים שגרים בדרום יכולים להמשיך לעבוד בשדות שלהם כרגיל ולייצר את 50 הפירות שבדרך כלל גדלים בחצי הדרומי. החמישה מהאי הצפוני יכולים ללכת לדוג דגים במקום לגדל פירות, אבל מכיוון שהם לא דייגים בהכשרתם, כמות הדגים שכל אחד מהם יצליח לדוג שקולה ל-4 יחידות של פרי.

השאלה הראשונה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא מה הייתם רוצים שיקרה במצב כזה. הנה כמה אפשרויות:

1. שהדרומיים יעבדו כרגיל ושהצפוניים ידוגו דגים וכל אחד יאכל כמה שהוא מצליח לקנות ממכירת התוצרת שלו. כלומר, הצפוניים יאכלו בשווי של 10 ש"ח והדרומיים של 4 ש"ח.
2. שהדרומיים יעבדו כרגיל, שהצפונים ידוגו דגים, ושהממשלה תדאג לכך שהצפוניים ימשיכו לאכול חצי מהתוצר הכולל. כלומר, הצפוניים והדרומיים יאכלו ב 7 ש"ח.
3. שהדרומיים יעבדו כרגיל, שהצפונים ישבו בבית, ושהממשלה תדאג לכך שהצפוניים ימשיכו לאכול חצי מהתוצר הכולל. כלומר, הצפוניים והדרומיים יאכלו 5 פירות כל אחד.

יש כמובן עוד אינסוף אפשרויות אחרות, וניתן להצדיק כל אחת מהן. הבחירה בינן היא לא טכנית כלכלית – היא תולדה של התפיסה המוסרית שאתם מחזיקים בה והיא ודאי תלוית הקשר.

אפשר להצדיק את (1) ולטעון שזו לא בעיה של הדרומיים שהצפוניים במצוקה. אפשר להצדיק את (2) בזכות הסולידריות, אבל להסביר שהצפונים צריכים לתרום את חלקם. אפשר גם להסביר שזה לא ראוי לבקש מחקלאי בן 55 שגידל פירות כל חייו ללכת ולדוג דגים, ושלאור המצב החריג זה בסדר שהוא ישב בבית ואנחנו נחלק עמו את מזוננו ככל שצריך (אפשרות (3)).

אחרי שהחלטתם לגבי השאלה הראשונה, אתם צריכים לפנות למאקרו-כלכלן הקרוב למקום מגורכם, ולשאול אותו מה צריך לעשות כדי ליישם את ההקצאה המועדפת עליכם.

לא כל הקצאה אפשר ליישם. יש שתי מגבלות מרכזיות: מגבלת המקורות אומרת שאי אפשר לדוגמא לייצר 100 פירות. זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה טכנית בנסיבות הנוכחיות (בהנחה שחייבים לפנות את חצי האי הצפוני).

יש גם מגבלה של תמריצים: החקלאים הדרומיים לא בהכרח ירצו לייצר 10 פירות אם הממשלה מתכוונת לקחת להם חמישה. הממשלה כנראה תצטרך לפצות אותם איכשהו, וסביר שגם תחת התוכנית הטובה ביותר אי אפשר יהיה להשיג כל הקצאה שאפשרית מבחינת מגבלת המקורות.

מצד שני, גם אם נחליט לא לעשות כלום, החקלאים הדרומיים עלולים לא לרצות לייצר 10 פירות: בעבר הם היו מוכרים חלק מהפירות בשביל לקנות דברים מהצפון, וללא התערבות ממשלתית הם יודעים שהביקוש לפירות הדרומיים והצע הפירות הצפוניים ירד.

שאלת התמריצים היא לרוב מאוד חשובה, אבל בסיטואציות קיצוניות, כמו של סגירה של המשק בעקבות מגפה, זה לאו דווקא נכון. בסך הכול, רוב האנשים שלא עובדים כרגע לא עובדים כי אסור להם לעבוד במה שהם עבדו עד לפרוץ המגפה, או שהממשלה אוסרת על צריכת המוצר או השרות שהם ייצרו. לטווח ארוך, התמריצים במשק צריכים להיות בנויים בצורה כזאת שלא יהיו יותר לולייני קרקס ממה שיש עבורו ביקוש, אבל המשק יכול לסבול עודף לוליינים בשנה מסוימת שבה הביקושים נמוכים כתוצאה מאירוע חריג ובלתי צפוי.

יש כל מיני דרכים ליישם את ההקצאות האפשריות. זה בסוף תהיה איזושהי קומבינציה של הדפסת כסף, מיסוי, והנפקת חוב. בסופו של דבר כולן (חוץ מאי-התערבות כמו באפשרות (1)) כרוכות בהעברה כלשהי של עושר מהצפוניים לדרומיים. יחד עם זה, חלקן גם יגדילו את העושר הכללי. לדוגמא, אם באמת ללא התערבות הדרומיים נמצאים בתת-ייצור, הדפסת כסף וחלוקתו לצפוניים תגדיל את הביקוש לפירות דרומיים, ויכולה להביא אותם לייצור בתפוקה מלאה. בסיטואציה כזאת ההתערבות דווקא משפרת את הרווחה של כולם.

מאקרו-כלכלנים מתעסקים בסוגיות של ה"איך". אנחנו מניחים הנחות כלשהן לגבי התנהגות של משקי בית ועסקים, ומנסים להבין אילו הקצאות אפשר להשיג ואיזה קומבינציה של כלים פיסקליים ומוניטריים יעבדו. יחד עם זה, אל תתנו לכל מיני פסבדו-כלכלנים לבלבל אתכם: חלק גדול מהדיון כרגע הוא על השאלה הראשונה, לא על אופן היישום. הוויכוחים על הדפסת כסף, העברות אוניברסליות, ושאר ירקות, במידה רבה מאוד מסיתים את הפוקוס מההחלטות המוסריות לטכניקה. וזה לא שהטכניקה לא חשובה, וזה לא שאפשר להשיג איזו הקצאה שרוצים, אבל אם מישהו אומר לכם שדמי אבטלה גבוהים לאורך זמן פוגעים בתמריצים, זה בסדר גמור להגיד לו: "נכון, דמי האבטלה אכן מתמרצים את המוכר מדוכן הפלאפל הסגור לשבת בבית במקום ללמוד להיות דייג, אבל זה בסדר מבחינתי. אני מוכן לוותר על ארבעת הדגים שהוא היה תורם לכלכלה כדייג ועדיין לדאוג לכך שיאכל כמוני."

המפקחת על הבנקים קוראת לבנקים לבחון מחדש את מדיניות הדיבידנדים. הבנק המרכזי האירופי קצת יותר אגרסיבי, וממש איים שאם הבנקים לא יקפיאו תשלומי דיבידנדים מרצונם, הוא יכפה זאת עליהם. לעומת זאת, הפדרל ריזרב בארה"ב אותת שהוא לא מתכוון לנקוט בצעד דומה.

הסיפור הזה מעניין בעיניי כי הוא משלב כמה רעיונות מרכזיים במחקר הכלכלי בכלל, וסביב בנקאות בפרט.

קודם כל, יש כאן דוגמא נחמדה מהעולם האמיתי ל"דילמת האסיר": אף בנק לא באמת רוצה לשלם דיבידנדים כרגע. אין לי ספק שכל מנכ"לית של בנק הייתה מעדיפה לחכות ולראות כמה זמן הסגר נמשך, ואיך נראה קצב ההבראה של אחרי שהוא יוסר. הבעיה היא שלא לשלם דיבידנדים בזמן שבנקים אחרים כן משלמים שולח איתות מדאיג למשקיעים באשר למצב הבנק, וכנראה יגרום למניה של הבנק לצנוח.

אז מה הפתרון? הרגולטור כופה על הבנקים לא לשלם דיבידנדים, וככה עצם זה שבנק מסוים לא משלם לא מעביר שום איתות למשקיעים (מלבד זה שהבנק שומר חוק), וכולם מרוויחים.

מעבר לזה, המדינה משקיעה כרגע סכומי עתק בלספק אשראי מתוך מטרה שהוא יגיע לעסקים ומשקי בית שזקוקים לו. הממשלה מעמידה הלוואות בערבות מדינה, הפיקוח על הבנקים מקל בדרישות ההון, ובנק ישאל מרחיב את האשראי למערכת הפיננסית. הדיבידנדים שהבנקים משלמים לבעלי המניות מקטינים את ההון העצמי של הבנק ובצורה כזאת מפחיתים את היכולת שלו להלוות.

אם כך, אז למה לא להקפיא דיבידנדים?

הערך של מניה תלוי כמובן בתשואה שהיא צפויה להניב, אבל, חשוב מכך, הוא תלוי באיך התשואה הזאת מתואמת עם מצב הכלכלה. באופן כללי, אנחנו נעדיף מניות שמשלמות יותר במצבים שבהם אנחנו יותר זקוקים לכסף. במימון קוראים לזה בטא, אבל זה פשוט האבחנה שמניה שמשלמת דיבידנד קבוע בלי קשר למצב הכלכלה יכולה להיות שווה יותר ממניה שמשלמת יותר בגאות ופחות במיתון גם אם השנייה משלמת בממוצע יותר.

אם בכל פעם שהמצב הכלכלי מידרדר מניות הבנקים לא ישלמו דיבידנדים, זה יקטין מאוד את המוטיבציה של משקיעים להשקיע בבנקים. באופן מידי זה יוריד את מחירי המניות ויקטין את העושר של כל מי שמחזיק מניות של בנקים (שזה הרבה מאוד אנשים, בעיקר דרך קרנות הפנסיה וכיו"ב). בטווח הבינוני זה יקשה על בנקים לגייס הון ולממן הלוואות נוספות בעתיד.

אז להקפיא או לא להקפיא? התשובה תלויה בשתי שאלות:

(1) אם הבנקים ימנעו מלחלק דיבידנדים, בכמה זה יגדיל את האשראי שהם מספקים לציבור, וכמה זה משמעותי מבחינת היכולת של המשק לשרוד את הסגר ולחזור מהר לפעילות מלאה לאחריו?

(2) עד כמה ציבור המשקיעים יחשוב שהקפאת דיבידנדים היא כלי חדש שהרגולטור הולך לעשות בו שימוש בעתיד, וכמה זה יפגע בערך ההון של הבנקים?

אני לא מקנא במי שצריכים לקבל את ההחלטה הזאת. קשה להעריך את התשובות לשאלות האלה מבחינה כמותית, וכמעט בלתי אפשרי לעשות זאת בזמן אמת.

יחד עם זאת, אני חייב להגיד שאני נוטה לתמוך בהקפאה: אני מאמין שציבור המשקיעים מבין שהאירוע הנוכחי הוא חריג מאוד מאוד, ושהרגולטור יכול להסביר שאין שום כוונה להפעיל את הכלי הזה מלבד במצבים קיצוניים כמו זה הנוכחי. צריך גם לזכור שבמקביל להקפאה שכזאת, הרגולציה גם הולכת רחוק מאוד בלהקל על הבנקים ולהבטיח את השרידות שלהם, מה שבוודאי מיטיב גם עם בעלי המניות שלהם.

לפי הסקר הזה:

"56% ממצביעי כחול לבן תומכים בהצטרפות יו"ר הסיעה בני גנץ לממשלת אחדות עם בנימין נתניהו […] בנוסף, 67% ממצביעי כחול לבן אמרו כי הם לא מאמינים שנתניהו יפנה את תפקיד ראש הממשלה לגנץ בבוא העת."

כלומר, לכל הפחות 40% ממצביעי כחול לבן שבעד שגנץ יחתום על הסכם רוטציה, חושבים שהצד השני לא הולך לקיים אותו.

מה לעזאזל ההגיון מאחורי זה? נניח שאתם מצביעי כחול לבן שבעד אחדות עם נתניהו. הלוגיקה הבסיסית של מו"מ זה שאתם נותנים תמיכה בממשלה של נתניהו ומנסים להשיג כמה שאתם יכולים בתמורה. הרוטציה אמורה להיות התמורה המרכזית, אבל אם אתם לא מאמינים שהיא תתקיים, אז התמורה הזאת היא חסרת ערך.
עדיף לחתום על הסכם שלא כולל רוטציה אבל כולל תמורות אחרות שחשובות לכם.

הסבר אפשרי אחד הוא שאתם חושבים שיש הסתברות (גם אם נמוכה) שהרוטציה כן תתקיים, ואז הכנסת הסעיף הזה היא בכל זאת בעלת ערך חיובי. הנקודה היא שאם ההסתברות הזאת נמוכה, אז גם הערך נמוך, וזה מוביל אותי לחשוב שאולי אין בעצם דברים אחרים שהמפלגה שלכם רוצה להשיג.

הסבר שני הוא שאתם חושבים שיש לכם מה להרוויח מכך שבבוא העת ההסכם לא יקויים. אולי אתם חושבים שבעוד שנה וחצי כשהליכוד יסוג מקיום ההסכם, זה יגרום לו נזק תדמיתי שישחק לטובתכם. על זה יש משפט בתורת החוזים שאומר: פחחחחח…

המשבר הכלכלי שנגיף הקורונה יוצר חריג בפשטותו: יש האטה קיצונית ופתאומית בפעילות הכלכלית שנובעת ישירות מהמגבלות שהמאבק במגיפה מחייב. הפגיעה ביכולת הייצור של המשק היא זמנית, וברור שהיא תיעלם ברגע שאיום המגיפה יחלוף. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא למשך כמה זמן המשק יהיה משותק (וזה משהו שכלכלנים לא יודעים להעריך טוב יותר מאף אחד אחר).

המשבר הזה שונה באופן מהותי מהמשברים הכלכליים שהכו במשק הישראלי בעשורים האחרונים: ב-2001 השילוב של האינתיפאדה השנייה והתנפצות בועת הדוט-קום גרמה לשינוי בציפיות הצמיחה של המשק למשך שנים, וכך גם המשבר הפיננסי העולמי של 2008. בסיטואציה הנוכחית, לעומת זאת, אין סיבה לחשוב שהמשק לא יחזור לרמת הייצור הקודמת שלו מיד לאחר שהחיים יחזרו למסלולם, בהינתן, כמובן, שהממשלה תנקוט בצעדים הנכונים.

עד שהמגיפה תחלוף, הסכנה העיקרית שעומדת בפני המשק היא של נזילות: עסקים רבים, בעיקר הקטנים יותר, עלולים למצוא את עצמם בפשיטת רגל, למרות שאלה עסקים שיכולים להיות רווחיים בתנאים נורמליים. האתגר המרכזי העומד בפני הממשלה ובנק ישראל בתקופה הזאת היא להקל את תנאי האשראי של העסקים האלה. ניתן לעשות זאת על ידי הקלות זמניות ופריסה של תשלומי מס, על ידי התערבות ישירה בשווקי האשראי, וכן על ידי הגדלת ההוצאה הציבורית על חשבון גירעון.

אני שותף לביקורת של רבים מעמיתי על התנהלות האוצר תחת השר כחלון בכל הקשור בעמידה ביעד הגירעון. יחד עם זה, עיקר הביקורת שלי היא על הבחירה להגדיל הוצאות מסוימות שאינן מעודדות צמיחה ומסתכמות בהעברת עושר אקראית בין אזרחים, ובחוסר המנהל התקין שבניסיונות להסתיר החשבונות הלאומיים. בסך הכול רמת החוב של ישראל היא נמוכה, ובסביבת הריביות הנוכחית, הגדלת החוב לצורך הוצאות ראויות, ובהינתן תוכנית ארוכת טווח לשמירה על מסלול חוב תקין, תזרז את יציאת המשק מהמשבר הנוכחי, והעלויות שלה יהיו נמוכות (ר' למשל דבריו של אוליבר בלנשרד, לשעבר הנשיא של האגודה האמריקאית לכלכלה והכלכלן הראשי של קרן המטבע).

בפרט, אני חולק לחלוטין על המלצתו של עמיתי אורי כץ (גלובס, 19.3.2020) לקצץ בעת הזו בהוצאה הציבורית. אם יש משהו שכן ניתן ללמוד מהמשבר הפיננסי של 2008 זה שכלכלות שנקטו באמצעי צנע כתגובה למיתון שילמו על כך במיתון מתמשך המתאפיין באבטלה גבוהה ותוצר נמוך. עכשיו, כשבסקטור הפרטי חברות עם בעיות תזרים מפטרות עובדים, אסור לממשלה להוסיף לזה.

לקח נוסף ממשבר הסאב-פריים הוא שצעדים שמקלים על המאזן של הבנקים אינם מספיקים אם הם אינם מיתרגמים להקלות בתנאי ההלוואות של הלקוחות של הבנק. בישראל המערכת הבנקאית ריכוזית מאוד, מה שמהווה בעיה בימים כתיקונם, אבל בסיטואציה הנוכחית מקל על האפשרות לקביעת מנגנונים שיאפשרו אשראי בתנאים מקלים לבנקים, בתמורה לכך שהאחרונים יקלו את תנאי האשראי של לקוחותיהם (ר' למשל הצעה של ג'ון ג'ינקופלוס וסוזן קוניאק מ-2008 שלא יושמה למרבה הצער).

הצעדים הנ"ל הנם חריגים ודורשים אומץ מסוים, אבל גם ההחלטה לעצור את הכלכלה כדי למנוע התפשטות של נגיף דרש זאת, כך שאפשר בהחלט לקוות שראשי המשק יעשו את הדבר הנכון גם כאן.

מקובל בישראל שנהגי מוניות מציעים לנוסע מחיר קבוע במקום להפעיל מונה כנדרש.

מכוון שנהגי מוניות ידועים כאנשים בעלי חושים עסקיים מחודדים ותובנות מעמיקות אל נפש האדם, אפשר להניח שההצעה שנהג המונית מציע משקפת את המקסימום שהנוסע הממוצע צפוי להסכים לו.

בחינה של ההצעות והשוואתן למחיר שאמור היה להיגבות בדיעבד מהפעלת המונה מאפשרת לחשב את מידת שנאת הסיכון האבסולוטית של הפרט (בהנחה שמדובר בסכום קטן ביחס לעושר של הנוסע).

פיילוט שערכתי בינתיים מראה על שנאת סיכון מאוד גבוהה.