אז סוף סוף ראיתי את "מכונת הכסף" (באנגלית The Big Short). האמת היא שכבר מזמן קראתי את הספר של מייקל לואיס שעליו מבוסס הסרט, והסרט אכן עושה עבודה טובה בלהסביר אתה התיזה של לואיס לגבי הסיבות למשבר הפיננסי של 2008, וזה גם מקל את העבודה שלי בכתיבת הפוסט הזה, כי את התיזה של לואיס אני מכיר היטב משלל הספרים שהוא כתב בנושא, ואני לא מסכים איתה.

לפני שאני ממשיך, רציתי להבהיר שאני כן ממליץ בחום לראות את הסרט. מבחינה קולנועית הוא מצוין.

אני נוטה לחלק את התיאוריות לגבי הסיבות למפולת הפיננסית של 2008 לשלוש קטגוריות:

1. רמאות: בקטגוריה הזאת נמצא ברני מיידוף ובאופן יותר כללי טענות לגבי בנקאים ששיקרו למשקיעים שלהם לגבי מה הם באמת עושים עם הכסף שלהם. זה בדרך כלל לא חוקי ובכל אופן לא הגון.
2. טיפשות: כאן הכוונה למשקיעים שמתוך קוצר-רואי, עצלנות, או טמטום השקיעו בנכסים שלא היו שווים כלום, וגילו להפתעתם שזה המצב ב-2008. זאת התיזה המרכזית של מייקל לואיס.
3. תמריצים: לפי התיזה הזאת המשבר נגרם על ידי משקיעים שהשקיעו באופן הגון בנכסים, שהם היו מודעים לסיכון שהם נושאים, אבל בגלל מערכת תמריצים עקומה, שרובם לא היו אחראים להיווצרותה באופן אישי, הם השקיעו יותר מדי בנכסים מסוכנים מדי.

החלוקה הזאת לא מאוד חדה, ואני גם לא לגמרי מרוצה מהשמות של הקטגוריות, אבל זה יעזור לי להסביר את הביקורת שלי על הסרט.

אז קודם כל, המפולת הפיננסית של 2008 והמשבר הכלכלי שהגיע בעקבותיה הם האירועים החמורים בהיסטוריה של הכלכלה מאז המשבר הגדול של 1929. וכפי שאפשר לצפות מאירוע בסדר גודל כזה, הוא לא נגרם מסיבה אחת, ובוודאי שבמסגרת מה שהוביל למשבר היו גם רמאות וגם טיפשות. השאלה היא מה המשקל היחסי של אלה, ועל מה רצוי לשים את הדגש. לואיס שם כמעט את כל המשקל על הטיפשות. לפי לואיס, למעט הגיבורים של "מכונת הכסף", המערכת הפיננסית האמריקאית הייתה מאוכלסת באנשים שלא הבינו במה הם באמת משקיעים. הם הצליחו לבלבל אחד את השני עם שמות כמו CDO  ו-SPV , ובאופן קצר-רואי נהנו מהכסף הקל בימים הטובים מבלי לטרוח לברר מה באמת ארוז בתוך הניירות שהם קונים.

התיזה הזאת לא לגמרי שגויה, אבל היא יותר לא-נכונה מנכונה. כלומר, זה נכון שבדיעבד אפשר למצוא כמה שגיאות, חלקן קריטיות, בדרך שבה בנקי השקעות בוול-סטריט העריכו את הסיכונים בניירות המבוססים על משכנתאות, אבל זה בהחלט לא נכון להגיד שהם לא ידעו מה הם עושים. קודם כל, הניירות האלה נסחרו באופן כמעט בלעדי על ידי משקיעים גדולים ומנוסים: אלה לא ניירות שמשקי בית או ברוקרים קטנים החזיקו. למשקיעים שהחזיקו את הניירות האלה (ליהמן ברדרס, גולדמן-סאקס וכיו"ב), היו מחלקות מחקר גדולות עם דסקים שלמים שמוקדשים לניירות האלה, ומאוכלסים על ידי אנשים שאפשר להאשים אותם בהרבה דברים, אבל לא בטיפשות או נאיביות.

לפי הסרט, מארק באום (הדמות של סטיב קארל בסרט, שבחיים האמתיים נקרא סטיב אייסמן) הבין את מה שבוול סטריט לא הבינו על ידי זה שהוא נסע לחפש את הלווים שמאחורי המשכנתאות. מייקל ברי (כריסטיאן בייל) פשוט קרא את הפרטים על החוזים. האמת היא שהם לא ידעו משהו שאף אחד אחר לא ידע: בשנים שקדמו למשבר הרבה טענו שיש בועה בשוק הנדל"ן. מה שמייחד את הגיבורים של מכונת הכסף זה האומץ והיכולת להמר על זה סכומים גדולים של כסף, וכן שההימור שלהם הצליח. כי אם למשל המשבר לא היה קורה בסתיו של 2007 אלא שנה אחר כך, הגיבורים של הסרט היו אחרים.

יש תיזה אחרת של המשבר, לפיה המשבר נגרם בעיקר מערכת פיננסית שמצד אחד יצרה ביקושים גדולים מאוד לנכסים בטוחים (או כאלה שנראים בטוחים), ומצד שני שחקה את הרגולציה על הגופים שסיפקו את ההיצע של הנכסים האלה. קשה להסביר את הרעיון כולו בפוסט בבלוג (אני ממליץ בחום על הספר של ענת אדמתי ומרטין הלוויג בנושא), אבל הנקודה המרכזית היא שלבנקאים של לפני המשבר היה אינטרס להשקיע בדיוק באופן שהם השקיעו, כי הבונוסים שהם קיבלו כשזה הצליח היו גדולים מספיק, וההפסדים שהם ספגו כשזה נכשל לא היו גדולים מספיק. רובם לא רימו, והם הבינו כל אחד במה הוא משקיע. מה שאולי נעלם מעיניהם זה ההשפעה הכלל-מערכתית, המאקרוכלכלית, של הפעולות שלהם.

הוויכוח הזה עם "מכונת הכסף" הוא חשוב, כי יש לו השלכות על הלקחים שנפיק מהמשבר. ככל שניטיב להבין את מערכת התמריצים שגרמה לכך שהבנקים השקיעו כמו שהשקיעו, כך גדלים הסיכויים שנצליח לבנות מערכת רגולציה שתמנע את המשברים הבאים או לפחות תצמצם את היקפם. התיזה של לואיס לא ממש עוזרת בזה, כי אם המשקיעים הם פשוט טיפשים, הם יכולים להיות טיפשים בשני הכיוונים, ואז איך נדע אם כדאי להכריח אותם להשקיע יותר או פחות?

יכול להיות שיצא לכם לראות את הקטע של ג'ון אוליבר על מאגרי נתוני אשראי בארה"ב. אם לא יצא לכם, ואתם מתעניינים במה שקורה בארה"ב, אז אני ממליץ. אוליבר מעלה שתי טענות על המערכת האמריקאית שהן נכונות ודורשות תיקון, ורציתי להתייחס אליהן בהקשר הישראלי.

הטענה הראשונה שאוליבר מעלה נוגעת לשימוש במאגרי אשראי בראיונות עבודה. המצב החוקי בארה"ב מאפשר לכל אחד לראות את דירוג האשראי שלך אם את/ה מרשה לו, והבעייה היא, כמובן, שלמועמד/ת מאוד קשה לסרב לבקשה של המעסיק הפוטנציאלי לחתום על מסמך שירשה לו לראות את דו"ח האשראי. הפתרון לזה הוא פשוט: צריך להגדיר בחוק שהגישה לנתונים במאגר מותרת רק לצורך החלטה לתת אשראי במובן הצר ולא לשום צורך אחר, אפילו אם זה בהסכמת הפרט עליו מבוקשים הנתונים. לשמחתי, החוק שעבר בישראל אכן מנוסח בצורה כזו (ר' פרק ז' בחוק). אמנם החוק מאפשר בתנאים מסוימים (סעיף 32) להרשות לגורמים נוספים גישה למאגר, אבל כדי שזה יקרה נדרשת הסכמה של השר/ת האוצר, נגיד/ת בנק ישראל, וועדת הכלכלה של הכנסת, ואני מאמין שזה צריך להספיק כדי למנוע שימוש לרעה.

הטענה השניה של אוליבר נוגעת לכמות הטעויות במאגרים האמריקאים. גם זו טענה נכונה, שרצוי לפתור על ידי חקיקה שתדרוש מחברות הדירוג האמריקאיות בקרת איכות טובה יותר, ותקנוס אותן אם הן לא עומדות בקריטריונים. אגב, אוליבר מערבב בין חברות דירוג האשראי (יש שלוש כאלה בארה"ב) לבין חברות אחרות שמבצעות בדיקות רקע. לאחרונות אני לא רוצה להתייחס כי הן לא כפופות לאותם החוקים והן לא ממש קשורות לעניין שלנו.

בכל אופן, גם בעניין הזה התחושה שלי היא שזו בעייה יותר אמריקאית מישראלית: ארה"ב היא גם מאוד גדולה וגם מאוד לא ריכוזית מבחינת מרשם אוכלוסין. אין בארה"ב מקבילה לתעודת הזהות הישראלית, ולמעשה, לממשל הפדרלי אין בכלל מרשם אוכלוסין מרכזי (למקבילה האמריקאית של ביטוח לאומי יש רישום, אבל רק של אנשים שמשלמים או שילמו בעבר דמי ביטוח, וגם זה כולל די מעט פרטים). יש כאלה שאוהבים את השיטה האמריקאית ויש כאלה שפחות — זה כנראה פונקציה של היחס שלכם לפרטיות ולתפקיד המדינה באופן כללי — אבל לעניינו זה הופך את היכולת לוודא זהות של פרטים ליותר קשה. אני מניח שגם במאגר הישראלי יהיו טעויות, אבל אני מעריך שבכמויות קטנות בהרבה ושלא יהיה מסובך לתקן אותן.

בזמן האחרון יצא לי לראות ברשתות החברתיות כל מיני תאוריות משונות בדבר ריבית שלילית שמתחזות לניתוח כלכלי (למשל, הטור הזה), אז הפוסט היום הוא ניסיון להסביר כמה מושגי יסוד בנושא הזה.

יש במאקרוכלכלה מושג שנקרא באנגלית zero-lower-bound, או בקיצור ZLB ומתייחס לרעיון הכללי שאומר שיש גבול עליון ליכולת של מדיניות מוניטרית להגדיל את הפעילות הכלכלית. המקור של הביטוי הוא מהנחה מתמטית-טכנית שריביות לא יכולות להיות שליליות, אבל זה ביטוי שאסור לקחת באופן יותר מדי מילולי. מה שבאמת חשוב כאן זה שיש גבול לאפקטיביות של הורדת ריבית, לא שהגבול הזה נמצא דווקא באפס.

[לחובבי פיסיקה: הנקודה המרכזית של הפוסט הזה הוא שאפס ריבית הוא לא כמו האפס המוחלט בסולם הטמפרטורה של קלווין. אם לסחוט את האנלוגיה הזאת עד הסוף, זה יותר כמו אפס מעלות צלזיוס. מים קופאים בטמפרטורה הזאת, אבל יש דברים שקופאים נמוך יותר, ומה שחשוב לעניין שלנו זה שכל דבר שרלבנטי קופא כשמספיק קר.]

הריבית שבנק מרכזי קובע היא הריבית שבה הממשלה לווה מהציבור (או מלווה לציבור) לטווח קצר. הריבית הזאת משפיעה על הרצון של פרטים בכלכלה ללוות או לחסוך, ולכן, על ידי שינוי הריבית, הבנק יכול להשפיע על החלטות הצריכה, החיסכון וההשקעה של הפרטים בכלכלה, ובצורה כזו להשפיע על הפעילות הכלכלית. לצערי, במסגרת הבלוג אי אפשר להסביר את כל התיאוריות לגבי איך זה בדיוק משפיע כל הפעילות הכלכלית, ומה הדרך האופטימלית לנהל מדיניות מוניטרית, אבל זה לא קריטי לעניין שלשמו התכנסנו היום.

עכשיו, כאן זה קצת מסתבך, כי בנקים מרכזיים בעולם האמתי מלווים ולווים במגוון של דרכים, ולכן אי אפשר לדבר על ריבית אחת ויחידה. יש ריבית אחת שבה שהבנק המרכזי משלם על פיקדונות של הבנקים המסחריים בבנק המרכזי, יש ריבית אחרת שבה הוא מלווה לבנקים המסחריים באופן שמגובה בביטחונות, וריבית נוספת להלוואות ללא ביטחונות, ויש גם ריבית על אג"ח שהבנק המרכזי או משרד האוצר מנפיקים וכו' וכו'. מצד שני, זה לא מאוד משנה: כל מה שבנק המרכזי צריך לעשות הוא לבחור את אחד הערוצים של הלוואות לטווח קצר ולקבוע את שער הריבית של ערוץ ההלוואה הזה. לריבית הזאת קוראים "ריבית המדיניות", והריביות האחרות (על הלוואות לטווח קצר) יתאימו את עצמן מיד כתוצאה מהשינוי.  בנק ישראל, למשל, מכריז פעם בחודש על "ריבית מוצהרת" , ובמהלך החודש מלווה לבנקים המסחריים במרווח קבוע מעל הריבית הזאת ולווה מהם במרווח קבוע מתחת לאותה הריבית. בנקים מרכזיים אחרים בעולם משתמשים בכלים דומים, אם כי לא זהים.

בכל אחד מערוצי ההלוואה הנ"ל יש גבול תחתון על מה הריבית יכולה להיות. לדוגמא, הריבית שבה הבנק המרכזי מלווה לא יכולה לרדת מתחת לאפס. אם הריבית הזאת שלילית, אז אני יכול ללוות שקל ולהחזיר אחרי יום פחות משקל לבנק, כלומר, אני יכול להרוויח כמות בלתי מוגבלת של כסף בלי שום מאמץ. אבל, שימו לב שריבית בנק ישראל היא בהגדרה נמוכה יותר מהריבית שבה הבנק מלווה, ולכן היא כן יכולה להיות נמוכה מאפס.

דרך אחרת לנהל מדיניות היא לקבוע את הריבית שהבנק המרכזי משלם על פיקדונות (זה מה שעושה הבנק המרכזי האירופי למשל). במקרה הזה אפשר היה לצפות שריבית אפס תהיה הגבול התחתון, כי מי יהיה מוכן להלוות שקל ולקבל פחות בסוף היום. אבל מסתבר שבתנאים הכלכליים השוררים היום באירופה יש הרבה כאלה שמוכנים להקפיד כסף בבנק המרכזי, למרות שהם בעצם משלמים על זה קנס. אבל, גם כאן יש גבול לתעלול: ברור שאם הקנס הזה יהיה מספיק גדול, הבנקים המסחריים ימצאו אלטרנטיבות להפקדות בבנק המרכזי (למשל, הם יקנו חביות גדולות וישימו בהן את הכסף ויציבו עליהן שומרים). אז גם כאן יש איזשהו גבול תחתון על הריבית – הוא נמוך מאפס – אבל הוא סופי וכנראה לא קטן מאפס בהרבה.

כאן נכנסת תאוריית הקונספירציה על המעבר לכלכלה נטולת-מזומן. חובבי התאוריה הזאת טוענים שהמאמץ של כלכלות מסוימות לעודד אמצעי תשלום אלקטרוניים כדי לצמצם את השימוש במזומן, נועד לא על מנת להילחם בשווקים שחורים והעלמות מס. במקום זאת, הטענה היא שאם להחזיק כסף בצורה של מזומן איננה אלטרנטיבה עבור הפרטים בכלכלה, אז הם חייבים להחזיק את כספם כפיקדון בבנק, ואז אפשר להוריד את הריבית כמה שרוצים. אבל זה, כמובן, לא נכון. זה אולי סביר לחשוב שהשינוי הזה יוריד את הגבול התחתון על הריבית, אבל בסופו של דבר אם הריבית מספיק נמוכה (הקנס על כסף בבנק מספיק גדול), אז ימצאו אלטרנטיבות גם בעולם שאין בו מזומן. (הדרך הכי פשוטה שעולה על הדעת היא להשתמש בכסף של מדינה זרה).

לסיכום, הבעיה של ה-zero-lower-bound היא בעיה כלכלית אמתית. אפשר לתאר אותה כך: כאשר הסוכנים בכלכלה מפתחים חששות שהמצב הכלכלי עומד להידרדר, הם מעדיפים לחסוך מאשר לצרוך (גם מוצרי צריכה וגם מוצרי הון להשקעה). אבל אם כולם מעדיפים לחסוך, יש פחות ייצור, ולכן יש לעובדים פחות הכנסה, מה שמקשה עליהם עוד יותר לחסוך. זה הפרדוקס של חיסכון: כשכולם רוצים לחסוך אז יש פחות ממה לחסוך. הבנק המרכזי יכול להקל על הבעיה על ידי כך שהוא מוריד את הריבית, לא רק היום, אלא גם על ידי זה שהוא מבטיח להוריד את הריבית בעתיד, אם יתפתחו חששות דומים בעתיד. אבל, יש גבול ליכולת של הבנק להוריד ריבית (גם היום וגם בעתיד), והתוצאה היא שהיכולת של הבנק המרכזי לעודד פעילות בתקופות של מיתון מוגבלת.

בשנים האחרונות פותחה לא מעט תיאוריה על איך להתמודד עם הבעיה של ה-ZLB. הרעיונות נעים בין שימוש במדיניות פיסקלית (הגדלת ההוצאה הממשלתית), שימוש בכלים אלטרנטיביים של מדיניות מוניטארית (למשל, רכישת מט"ח, רכישת נכסים ריאליים), וניהול ציפיות הציבור על ידי הצהרות על יעדים מוניטריים לטווח ארוך. זה עדיין לא ברור עד כמה הרעיונות האלה עובדים בפרקטיקה, אבל זה לא קשור לשאלה אם הגבול הוא בדיוק באפס או יותר נמוך, ולא נפתר על ידי מעבר לכלכלה נטולת-מזומן.

נתקלתי לאחרונה, קצת באיחור בכתבה הזו בגולבס אודות כנס שנערך במרכז הבינתחומי. לא השתתפתי בכנס, לכן אני לא יכול לדעת באיזו מידה הכתבה אכן משקפת את מה שנאמר, אבל במידה שהיא כן, יש לדעתי כמה נקודות שחשובות להבהיר ביחס להתערבויות של בנקים מרכזיים בשווקי מט"ח.

הערה קצרה לפני שנגיע לעניין המט"ח עצמו. מראשית ימי הכלכלה כלכלנים נוטים להתנגד לצעדי מדיניות פרוטקציוניסטים. יש כלכלנים שמאלנים יותר וימנים יותר, ויש מחלוקות בתוך המקצוע לגבי הרבה סוגיות כלכליות, אבל באופן יחסי, יש די מעט מחלוקת לגבי הנזק של צעדים כמו מכסי מגן. זה גם אחד הנושאים שיש בהם פער די גדול בין ההבנה הכלכלית לבין האינטואיציה של רוב הציבור, ואולי כתוצאה מזה לכלכלנים יש אינסטינקט להתנגד לכל מה שמריח מפרוטקציוניזם. (אדם סמית כינה מדיניות פרוטקציוניסטית כ:interests sophistry, כלומר, טיעון שנשמע נכון, אבל איננו באמת נכון, ובמקרה הזה בעצם משרת בעיקר את זה שמשמיע אותו.)

בפוסט הזה אני לא מעוניין להתווכח על התועלת של מדיניות פורטקציוניסטית. אני שותף לעמדה של רוב הכלכלנים בסוגיה (אולי עם כמה ניואנסים קטנים). אני רוצה במקום להסביר שהתערבות בשווקי מט"ח היא לא בדיוק מדיניות כזו, למרות שאולי היא קצת נשמעת כך, ולכן יתכן שהתגובות של הכלכלנים בכנס של מכון אהרן, הן קצת פבלוביות.

עוד הסתייגות אחרונה לפני שנגיע לעניין עצמו: אנחנו לא באמת יודעים מה ההתערבויות של בנק ישראל עושות! מבחינה תאורטית לא ברור אם לסוג ההתערבויות שבנק ישראל מבצע אמורה להיות השפעה על שער החליפין, ומבחינה אמפירית לא ברור אם יש השפעה. אם יש השפעה, אז לא ברור למשך כמה זמן היא נמשכת (שעה, יום, חודש?). ובנוסף, גם אם יש השפעה מתמשכת על שערי המט"ח, לא ברור מה ההשפעה של זה על הפעילות הריאלית. לכן, פוסט זה איננו מנסה להביע תמיכה או הסתייגות מהמדיניות של הבנק, אלא רק להבהיר כמה סוגיות עקרוניות שקשורות להתערבויות.

מה שקובע את כמות היצוא (והיבוא) של מדינה הוא שער החליפין הריאלי, שנתון על ידי הנוסחה הבאה:

כאשר: E הוא השער הנומינלי (זה שמפורסם בעיתון), P הוא רמת המחירים בארץ, ו-*P הוא רמת המחירים של חו"ל. השער הריאלי   (e) קובע כמה יחידות של תוצר מחו"ל אני יכול לקנות עם יחידת תוצר ישראלית. [האמת היא, שאם להיות פדנט, הגודל הרלבנטי הוא תנאי הסחר (terms of trade), שזה לא בדיוק אותו דבר, אבל יסלחו לי המומחים לסחר בינ"ל, לצורך הדיון שלנו זה היינו הך.]

בנק ישראל יכול להשפיע על השער הנומינלי. למעשה, הוא יכול ממש לקבוע את השער הנומינלי. בנק ישראל יכול לנסות להשפיע על השער הריאלי דרך זה שהוא משפיע על השער הנומינלי, אבל בנק ישראל לא קובע את רמת המחירים בשוק (למרות שגם על זה הוא יכול לנסות להשפיע). בשנים 1945-1971, תחת הסכם ברטון-וודס, כמעט כל המדינות בעולם, כולל ישראל, ניהלו מדיניות מוניטרית שבה הבנק המרכזי מקבע את שער החליפין הנומינלי של המטבע, ואף אחד אף פעם לא טען שזו מדיניות פרוטקציוניסטית, ובצדק.

הנקודה היא כזאת: אם בנק ישראל עושה משהו שמעלה את השער הנומינלי, זה זמנית מעלה את השער הריאלי, אבל אם השער הריאלי שנוצר כתוצאה מזה גבוה מדי, אפשר לצפות שזה פשוט ייצר אינפלציה בישראל שתעלה את רמת המחירים עד שנחזור לשער הריאלי הקודם.

בסופו של דבר, כמות הסחר בטווח הארוך, נקבעת על ידי הביקוש העולמי למוצרים ישראלים והישראלי למוצרים מיובאים. שער החליפין הריאלי יתעדכן על מנת שהביקוש יהיה שווה להיצע. יש שני מנגנונים אפשריים לעדכון: או ששער החליפין הנומינלי יזוז לערך הרצוי, או שרמת המחירים תתעדכן. עכשיו, זה ידוע שרמת המחירים מתעדכנת לאט יותר, ולכן בטווח הקצר   יתכן שאפשר להשפיע על מאזן הסחר על ידי התערבויות, אבל יש יתרונות וחסרונות לשני מגנוני העדכון.

מה שחשוב לי להדגיש בקשר לדיון במכון אהרן, זה שאין איזה מספר שבו שער החליפין הנומינלי "צריך להיות", יש רק מספר שבו שער חליפין הריאלי צריך להיות. בנק ישראל יכול עקרונית לקבוע את השער הנומינלי כרצונו, והוא לא מטעה את חברת טבע גם אם הוא יקבע את שער החליפין להיות 7ש"ח לדולר. טבע תחליט אם להעביר את הייצור לכאן בהתאם לציפיות שלהם לגבי שער החליפין הריאלי, וזה יהיה קשור לציפיות של טבע לגבי האינפלציה (שזה ממילא משהו שבנק ישראל מנסה להשפיע גם עליו).

אם רכישות המט"ח של בנק ישראל היו מנפחות את הערך הריאלי מעבר לזה שרצוי, אז היינו אמורים לראות לחצים אינפלציוניים. אבל המציאות היא שהאינפלציה כבר שנתיים מאוד נמוכה, מה שדווקא מחזק את הטענה של הבנק שהפעילות שלו מתקנת ייסוף מופרז בשער החליפין.

פרופ' לוי-פאור כתב מאמר דעה נוסף בעניין הצעת חוק נתוני אשראי, אז החלטתי לכתוב פוסט נוסף בבלוג כדי להסביר את הטעויות הרבות גם במאמר הנוכחי. אין לי שום דבר נגד פרופ' לוי-פאור, אני פשוט חושב שאם ההצעה לא תעבור, תהיה זו מתנה נפלאה לבנקים הגדולים, וחשוב לי לכן להפריך את הטיעונים השגויים.

הכשל הראשון בטיעונים של לוי-פאור הוא שבמקום לבחון את הרפורמה המוצעת בהשוואה למצב הקיים או להצעות אחרות, הוא משווה לאיזו מציאות מדומיינת ספק-אוטופית. קחו למשל את הפסקה הבאה:

המשמעות היא יצירת סוג חדש של דירוג אזרחים, איש־איש לפי רמת הסיכון שהוא מהווה לכאורה לסוחרי אשראי (לדוגמה, בנקים). במציאות החדשה שיוצרת הצעת החוק, כל אזרח יהיה מושא לתיוג על ידי חברות עסקיות. מי שידורג נמוך ישלם יותר ממי שידורג גבוה. יהיה ציון אישי ומחיר הלוואה אחד לגברת מכלוף, אחר למר סעיד, נמוך למר אשכנזי וגבוה לגברת מזרחי. במלים אחרות, בעקבות יצירת מודל הדירוג תהיה העברה של עלויות האשראי ממי שהוגדרו מסוכנים פחות למי שהוגדרו מסוכנים יותר. במקביל, תועמק הלגיטימציה לתרבות חיים על אשראי ולגביית ריבית יתר ממי שתויגו כמסוכנים.

כפי שכבר הסברתי בעבר, חברות עסקיות (הבנקים) מדרגים כבר היום את הלקוחות שלהם. אין בזה שום דבר חדש. גם היום מי שמדורג נמוך משלם יותר ממי שמדורג גבוה (אם בכלל יש לו אפשרות לקחת אשראי). גם בזה אין חדש. החידוש היחיד הוא ביכולת של הפרט לדעת מה הדירוג שלו, על בסיס איזה מידע הוא נקבע, מתן אפשרות לערער עליו, והחופש להשתמש בדירוג כדי לקבל הצעה טובה יותר מבנק אחר.

באחת המצגות שהוצגה לוועדת הכלכלה של הכנסת כולל לוי-פאור סיפור עצוב (בלי ציניות, באמת עצוב) על משפחה שנקלעה לחובות בגלל הוצאות רפואיות גבוהות, ותוהה מה יהיה דירוג האשראי שלהם. התשובה היא שהוא כנראה לא יהיה גבוה במיוחד, אבל אם יש להם היסטוריית תשלומים חיובית, הוא עשוי גם לא להיות נמוך במיוחד. אבל הכשל הלוגי הוא בכך שהשאלה צריכה להיות: מה הגישה לאשראי שיש להם היום, והאם המאגר מרע את מצבם? היום המשפחה הזאת נמצאת לגמרי בחסדי הבנק שבו מנוהל חשבון העו"ש שלהם. אף אחד אחד לא ייתן להם הלוואה. אחרי הרפורמה ייתכן שיהיו להם עוד אופציות.

לעניין האפליה העדתית, מחקרים שנעשו בארה"ב (למשל זה וזה) מראים שהנוסחה שמשמשת לקביעת דירוגים איננה מפלה בין קבוצות (למעט על בסיס גיל). בנקאים, לעומת זאת, די בוודאות כן מפלים. לכן, המעבר לדירוגים אובייקטיביים ומפוקחים צפוי דווקא להיטיב במיוחד עם מר סעיד וגברת מזרחי. הדירוגים לא מחקו את האפליה בארה"ב ולא צפויים לעשות זאת גם בישראל, אבל אני לא מכיר שום מחקר שטוען שהדירוגים החריפו אפליה, ומכיר כמה שטוענים שהם צמצמו אותה.

זה מוביל אותי לכשל השני: התעלמות מוחלטת מהספרות האמפירית בנושא. מאגרי נתוני אשראי זו לא המצאה ישראלית. זה משהו שקיים בעשרות מדינות, ונכתבו על כך עשרות מאמרים. אנחנו יודעים שהמאגרים מורידים את הריביות, פוגעים ברווחיות של הבנקים דרך ההשפעה על התחרות, מרחיבים את הגישה לאשראי במיוחד לעסקים קטנים וחדשים, ועוד, ועוד. אני יכול לספק רשימה ביבליוגרפית ארוכה למי שמעוניינת.

במקום זה, לוי-פאור מציע לנו תאוריה, שאני לא יכול אלא שלתאר אותה כתיאורית קונספירציה, על סוכני לשכות אשראי שבמקום לדרג משקי בית  בהתאם לסיכון שלהם יעפילו מניפולציות שנועדו לעזור לספקי האשראי להגדיל את הרווחיות שלהם. הנה:

…הנחת העבודה של הצעת החוק, […] היא שמטרת הדירוג והתיוג על ידי לשכות האשראי היא הערכת סיכון אובייקטיבית. בפועל הלקוחות שלהם הם סוחרי האשראי, שיש להם אינטרסים למכור אשראי במחיר הגבוה ביותר האפשרי בכל דרגת סיכון נתונה.

[…] רוב רובם של האזרחים הישראלים מחזירים את חובותיהם, ומי שמפגר בהחזר חובותיו משלם כפול ויותר — והוא הוא הצרכן הרווחי לבנקים ולמנגנוני השוק האפרפר, האפור והשחור. אנחנו יודעים זאת, ובכל זאת אנחנו מניחים למדינה ולמדרגים לכפות עלינו מודל סיכונים בצורת פעמון שטוח, שבו רק חלק קטן מהאזרחים מוגדר כלא מסוכן, ורובו מדורג כמסוכן בדרגות שונות.

לצערי, אני לא מצליח להבין איך התרגיל הזה אמור לעבוד. כלומר, מי בדיוק אמור להרוויח מזה שהדירוגים לא מהימנים ואיך. כמו כן, האם יש לנו ראיות לכך שזה באמת קורה באילו מעשרות המדינות שבהם קיימים מאגרים דומים? אני משתדל לעקוב אחרי הספרות בנושא, ואני לא מכיר טענה שדבר כזה קורה באילו מעשרות המדינות שבהן קיימים מאגרים, אבל אני תמיד שמח ללמוד.

הכשל השלישי, אם אפשר לקרוא לזה כך, הוא שילוב של "עובדות" שהן למעשה טענות מופרכות לחלוטין, באופן שברור לכל מי שיש לו היכרות מינימלית עם בנקאות. למשל, הטענה התמוהה אליה התייחסתי כבר בעבר, ומופיעה שוב בפסקה האחרונה לעיל, לפיה הצרכן הרווחי ביותר לבנק הוא זה שמפגר בתשלומים. זה פשוט לא נכון.

אגב, לוי-פאור טוען במאמר שהצעת החוק נוסחה בחיפזון. במקור הסכמתי עמו שהעברת הרפורמה הזאת דרך חוק ההסדרים היא פסולה, אבל בסופו של דבר הצעת החוק הזאת הופרדה מחוק ההסדרים. כמו כן, למיטב הבנתי דווקא נעשתה עבודת מטה די מסודרת במשך מספר שנים ובהתייעצות עם מספר מומחים בעלי שם בתחום, כך שאני לא מבין על איזה "חיפזון" מדובר.

הכשל הרביעי הוא השוואות שטחיות לארה"ב. לישראלים רבים (בעיקר כאלה שגרו שם) יש היכרות עם מערכת דירוג האשראי של ארה"ב, ויש נטייה לחשוב שהמערכת שמציעים להקים כאן היא העתק של המערכת האמריקאית (היא לא), וכן שיבוא המערכת האמריקאית יוביל ליבוא של כל מה שרע בארה"ב  (במאמר הראשון שהתייחסתי אליו לוי-פאור אפילו העלה חשש שנאבד את ביטוח הבריאות הציבורי שלנו בעקבות הרפורמה). הנה דוגמא:

כדי להפוך אותנו למסוכנים לסוחרי האשראי אפשר להשתמש בקריטריונים מדירים ונצלניים. הנה שלוש דוגמאות. ראשית, נוסחת הדירוג מורידה את הציון ומעלה את הריבית ככל שהאזרח עושה יותר "שופינג", כלומר פונה ליותר מלווים. שנית, נוסחת הדירוג מתעדפת נתונים שליליים. לכאורה אפשר להעמיד לרשות המדרגים יותר נתונים חיוביים. אבל כדי לקבל נתונים חיוביים צריך לאסוף יותר נתונים וכך לפגוע עוד יותר בפרטיות. שלישית, כדי לקבל ציון טוב צריך לקחת הלוואות. את מי זה משרת? לא את האזרח החוסך, אלא את מי שנהנה מהתמריצים המובנים בתוך נוסחת הדירוג.

אז ככה: (א) בארה"ב אין מרשם אוכלוסין, ולכן כדי להיות על ה-grid צריך לבצע איזושהי פעילות בנקאית, ורק אז מערכת הדירוגים מתחילה לאסוף עליך נתונים. כל סטודנט ישראלי שלמד בארה"ב מכיר את זה. אבל זה לא נכון שצריך לעשות יותר "שופינג". למעשה, זה לא קשור בכלל. מה שצריך זה לקבל מסגרת אשראי. השימוש במסגרת לגמרי לא חשוב לעניין הדירוג. לדעתי, בישראל, גם את זה לא יהיה צריך. (ב) להפך, מערכת שיתוף המידע הקיימת היום בין הבנקים מבוססת רק על מידע שלילי. חוק נתוני אשראי יגרום לכך שיאספו גם נתונים חיוביים. (ג) שוב, לא ברור שזה מה שיקרה בישראל, וממילא צריך לקבל מסגרת אשראי, לא בהכרח לנצל אותה.

בתוך כל זה ישנה טענה שחוזרת על עצמה לפיה הרפורמה תעודד לקיחת אשראי. זה כמובן נכון, במובן שאם הרפורמה תצליח האשראי יהיה זול יותר, ואז ככל הנראה יצרכו יותר ממנו. הנקודה היא שאם רוצים שמשקי הבית ייקחו פחות אשראי, יש כלים יותר הגיוניים לעשות זאת מאשר לשמר מבנה שוק לא יעיל. למה הדבר דומה? נניח לרגע שאנחנו מסכימים שאזרחי ישראל מדברים יותר מדי בסלולר, ושזה רע לבריאות שלהם. אפשר לבטל את התחרות ולתת לסלקום רישיון בלבדי, מה שכנראה יעלה את המחירים ויצמצם את השימוש, אבל ודאי יש כלי מדיניות עדיפים, לא?

לסיום, לוי-פאור מתלונן על נוסח הצעת החוק:

הצעת חוק נתוני אשראי בונה למעשה מבנה רגולטורי פרטי המדרג ומתייג את אזרחי ישראל על ידי חברות עסקיות. הרגולציה על תהליך, מטרות, שקיפות, דיוק והליכי הערעור והתיקון של הצעת החוק היא בבחינת חור שחור, בולען רגולטורי. לא ברור כיצד יובטחו האינטרסים הציבוריים סביב פעילותן של המדרגים וחברות הדירוג שראויות להיחשב כגוף דו־מהותי.

קראתי את החוק, ואני מציע גם לכם לקרוא. דווקא נראה לי שהוא די מפורט בענייני רגולציה, מטרות, דרישות שקיפות, העדר אפליה, הליכי ערעור וכיו"ב. גם העונשים שמוצמדים למי שעובר על החוק לא קטנים.

אני מניח שאני עוד אצטרך להידרש לנושא שוב, אבל אני אסתפק בזה להיום.

ביום שני (14.12.2015) פורסם דו"ח ביניים של הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים הבנקאים והפיננסיים הנפוצים בישראל, AKA ועדת שטרום. דו"ח הביניים כולל שורה של המלצות ומעט דברי הסבר אודות המוטיבציה מאחוריהן, אבל לא כלולים פרטי הניתוח שהובילו את הוועדה להמלצות.  לאור זאת, קצת קשה לנתח את הרפורמה המוצעת בצורה מלאה, אבל בכל זאת הנה כמה מחשבות שלי על הדו"ח.

את ההמלצות אפשר לחלק לשלוש קבוצות עיקריות:

1. מתן אפשרות לגופים שאינם בנקים להתחרות בשירותים שכרגע רק בנקים מספקים.
2. עידוד הקמת בנקים חדשים.
3. העצמת היכולות של הלקוחות לעבור בין בנקים ו/או לצרוך באופן מושכל שירותים שונים מספקים שונים.

אני אתייחס בעיקר לשתיים הראשונות.

הקמת בנקים חדשים

באופן קצת מפתיע, הקבוצה השנייה מקבלת מעט מאוד תשומת לב בדו"ח. ככל הנראה, לאור ניסיון העבר, חברי הוועדה פסימיים לגבי הקמת בנקים חדשים, או שהם חושבים שהקמה של בנקים קטנים נוספים לצד הקיימים לא תשפיע על התחרות. לי יש הרבה פחות ניסיון פרקטי מאשר לחברי הוועדה, אבל אם יורשה לי בכל זאת, אני חושב שזה קצת חבל, כי הכנסת בנקים חדשים למערכת זה הכלי הישיר והטבעי ביותר לעידוד תחרות.

יש כאלה שטוענים שהמשק הישראלי קטן מדי מכדי להחיל עוד בנקים. זה לא נכון. בארה"ב ישנם כ-5500 בנקים, וזה אחרי המשבר של השנים האחרונות שהוביל לסגירה של כ-2000 בנקים. כלומר, כמות הבנקים לנפש גדולה בערך פי 15 מאשר בישראל. כמו כן, בארה"ב חמשת הבנקים הגדולים מחזיקים רק כמחצית מסך הפיקדונות, כך שיש ממש תחרות. לדעתי, זה במידה רבה נובע מהמצב הרגולטורי, ויש לפחות שלושה דברים שצריך לשנות בישראל בנושא זה:

• ביטוח פיקדונות: כולנו יודעים שממשלת ישראל לא תיתן לבנק גדול לקרוס, אבל מה לגבי בנק קטן? כשבנק למסחר קרס המדינה בסופו של דבר ערבה לכספי המפקידים, אבל זה לקח זמן עד שהמדינה קיבלה החלטה בנושא, וגם אז, המפקידים קיבלו את כספם בתשלומים לאורך זמן. בכל המדינות המפותחות קיים ביטוח פיקדונות שמחזיר את הכסף למפקידים כשהבנק שלהם קורס מיד. זה מוסד שבלעדיו קל להבין מדוע מפקידים נמנעים מלעבור לבנקים קטנים. דו"ח הביניים אכן מציע להנהיג ביטוח פיקדונות, וטוב שכך.
• דירוגי אשראי למשקי בית ועסקים קטנים: כבר כתבתי על כך כאן וגם כאן.
• הורדת דרישת הון מינימלי: הניסיון מהעולם מראה שבנקים קהילתיים קטנים ואגודות אשראי נוטים להתנהג בצורה פחות מסוכנת מהבנקים הגדולים, ולכן יש היגיון רב בהמלצת הוועדה לצמצם את הדרישות של המפקח מבנקים קטנים חדשים.

לסיכום, למרות ששניים מהסעיפים שמניתי לעיל מופיעים בדו"ח, הרושם המתקבל הוא שמרכז הכובד של הרפורמה דווקא איננו בעידוד כניסת בנקים חדשים וחבל.

תחרות בין גופים שאינם בנקים

רוב הלקוחות צורכים את כל שירותי הבנקאות שלהם מבנק אחד שבו מנוהל חשבון העו"ש שלהם. על מנת לשנות את זה, הוועדה בין היתר מציעה להרשות לגופים חוץ-בנקאיים מסוימים לעסוק בפעילות שכרגע אסורה עליהם (לדוגמא, לאפשר לקרנות פנסיה לתת אשראי למשקי בית), ומצד שני, לאסור על בנקים לעסוק בפעילויות מסוימות (לדוגמא, הנפקת כרטיסי אשראי). אני קצת סקפטי לגבי זה, ואסביר למה.

למה הדבר דומה? נניח שבכלכלה מסוימת קיימת חברה שמייצרת גם מיץ תפוחים וגם מיץ תפוזים והיא מונופוליסטית בשני התחומים. אחת ההצעות שעולה היא לקבוע בחוק שמי שמייצר מיץ תפוחים אסור לו לייצר גם מיץ תפוזים. כדי שהרפורמה הזאת תצליח להוריד את מחירי המיצים לצרכן צריכים להתקיים שני תנאים: (א) ההבדל בעלויות הייצור בין לייצר את שני המוצרים במפעל אחד או בשני מפעלים נפרדים צריך להיות קטן; (ב) המוצרים צריכים להיות תחליפיים, כלומר, הצרכנים יהיו מוכנים לצרוך יותר מיץ תפוזים על חשבון מיץ תפוחים אם המחיר של האחרון יהיה גבוה יותר. תנאי (ב) נחוץ, כי בלעדיו הרפורמה פשוט תיצור שני מונופולים במקום אחד, ולצרכנים זה לא ישנה דבר. תנאי (א) נחוץ, כי בסופו של דבר צריך שהיתרונות מהתחרות יגברו על החיסכון בעלויות הייצור.

נחזור לענייני בנקים. יש מידה רבה של חיסכון לבנקים מכך שהם מספקים שירותי הפקדה והלוואה תחת קורת גג אחת. קצת קשה לי להסביר את זה כאן בקצרה (אולי פוסט המשך), אבל אני רוצה להדגיש שהחיסכון הזה הוא לא עניין של לחסוך בעלויות השוטפות על עובדים, סניפים וכיו"ב, אלא בעיקר קשור בגמישות של השימוש בהון למטרות שונות בסיטואציות שונות. יש לא מעט מחקר בנושא, והתופעה הזאת מובנת גם תיאורטית וגם מאוששת אמפירית (למי שרוצה לצלול לתוך הספרות המקצועית, מומלץ להתחיל כאן). עד כמה גדול החיסכון הזה במונחים כמותיים בישראל, אני לא יודע, אבל זו סיבה טובה להיות סקפטי לגבי הרפורמה המוצעת.

הלוואה מקרנות פנסיה

ההצעה שהכי מטרידה אותי ברפורמה היא מתן אפשרות לפרטים לקחת הלוואה מקרן הפנסיה שלהם. מצד אחד, יש הגיון בהצעה, כי מכל הגופים במשק קרן הפנסיה שלי יודעת הרבה דברים עלי, ויש לה את הפנסיה שלי בתור בטוחה. לכן, קרן הפנסיה שלי אמורה להיות מסוגלת להציע לי אשראי בתנאים זולים יותר מגופים אחרים. הבעיה היא שההצעה הזאת יוצרת עיוותים שיכולים להיות הרבה יותר מסוכנים מהיתרונות.

בישראל קיימות הטבות מס מופלגות לחיסכון לפנסיה, וישנה גם חובת חיסכון לפנסיה. אלה חוקים הגיוניים בהנחה שאנשים נוטים לחסוך מעט מדי מכל מיני סיבות. מתן האפשרות ללוות מקרן הפנסיה בעצם מאפשרת לאדם מצד אחד לחסוך לפנסיה ולקבל את הטבת המס, ומצד שני לנצל את החיסכון כבר עכשיו לפני הגיעו לגיל הפנסיה. אפילו אם הריבית על הלוואה גבוהה מהתשואה של החיסכון הפנסיוני, הטבת המס יכולה להפוך את כל הרעיון הזה לפרצה מסוכנת לניצול המערכת.

במקביל, קיים פיקוח מחמיר מאוד על אפיקי ההשקעה המותרים לקרנות פנסיה, שמונע מהן להשקיע בנכסים מסוכנים. על מנת לקדם את הרפורמה מוצע שהאשראי הצרכני שהם יעמידו לא יחושב להם במסגרת ההשקעה בנכסים מסוכנים (לא מדורגים), למרות שאשראי צרכני הוא אחד מאפיקי ההשקעה המסוכנים ביותר בכלכלה מבחינה סטטיסטית. בנוסף, זה גם אפיק השקעה שההחזרים עליו צפויים להיות נמוכים בדיוק באותן הסיטואציות שבהן קרן הפנסיה הכי צריכה את הכסף (טכנית, יש מתאם שלילי גבוה עם ההתחייבויות של הקרן).

בקיצור, יש לי חשש שהרפורמה הזאת גם תגרום להתנהגות לא אחראית ולא רצויה מצד החוסכים לפנסיה, וגם תסכן את היציבות של הקרנות.

בזמן האחרון יצא לי להיתקל מספר פעמים בטענה שמדיניות הריבית של בנק ישראל אחראית לעלייה במחירי הדיור. הבנתי שטענות מהסוג הזה עלו בסדרה "מגש הכסף", אבל בינתיים הספקתי לראות רק כמה קטעים, אז הפוסט הזה לא מתייחס ספציפית לסדרה (כמו כן, בבקשה בלי ספוילרים בתגובות. אני מת לדעת איך נגמר העניין עם הגז, והאם מתברר בסוף שרולניק וגוטווין הם באמת אחים למחצה).

ועכשיו לעניינינו, המטרה של הפוסט הזה היא להסביר כיצד משפיעה המדיניות המוניטרית על מחירי הנדל"ן, ולהעריך עד כמה היא אחראית לעלייה של השנים האחרונות. למי שרוצה את גרסת אמ;לק של הפוסט: (1)   הורדת הריבית גורמת לעלייה במחירי הדירות, (2) אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות, אבל כנראה שזה אחראי על  פחות מחצי מהעלייה במחירים של השנים האחרונות.

נוסחה פשוטה

 נתחיל עם נוסחה פשטנית (מדי) למחיר של דירה:

המשוואה הזאת מקשרת בין:

• מחיר הדירה (P);
• השכירות (rent) – הכוונה כאן לרווחים הפוטנציאלים מהשכרת הדירה, ואין זה משנה אם הבעלים משכירים את הדירה לאחרים, או גרים בה בעצמם (שזה כאילו שהם משכירים את הדירה לעצמם);
• ריבית בנק ישראל (i);
• ופרמיית הסיכון (φ) שמייצגת את זה שלהחזיק דירה כרוך ביותר סיכון מאשר להחזיק פיקדון בבנק ישראל.

הרעיון הבסיסי הוא להשוות בין הרווח הכלכלי מלהחזיק דירה לבין הרווח מלהחזיק כל נכס אחר. האינטואיציה עובדת כך: נניח שריבית בנק ישראל היא 2% ויש לי מיליון ש"ח. אני יכול לשים את המיליון בבנק ישראל ולקבל עבורם 20,000₪ בשנה. לכן, אם אני מחליט לקנות דירה, ואם נתעלם לרגע מהסיכון, הדירה חייבת להיות להניב לי את אותו הסכום. כלומר, דירה שמניבה 20,000שח בשכירות, יהיה מחירה 20,000 חלקי 0.02, שזה מיליון ש"ח. אלא שדירות זה עניין מסוכן יותר מאשר פיקדון בבנק ישראל, וכאן נכנסת פרמיית הסיכון שתפקידה במשוואה לקחת את זה בחשבון.

סיבוך ראשון: טווח ארוך מול טווח קצר

נראה פשוט, נכון? יופי! הבעיה שהנוסחה לעיל פשטנית מדי. המשוואה הייתה נכונה אם השכירות, הריבית והפרמיה היו קבועות בזמן, אבל הן לא, ובמשוואה הנכונה צריך להחליף את כל הגדלים שבאגף ימין בממוצעים משוקללים של השכירות הצפויה, הריבית הצפויה והפרמיה הצפויה למשך כל העתיד חיי הנכס. זה חתיכת סיבוך, כי זה אומר שאנחנו צריכים להבין איך מדיניות הריבית של בנק ישראל משפיעה לא רק על הריבית כרגע,  אלא על הציפיות של המשקיעים למסלול העתידי של הריבית בטווח הארוך.

למזלנו, יש דרך לחשב את ציפיות המשקיעים באופן עקיף, שמתבססת על כך שהנוסחה לעיל נכונה לא רק לדירות, אלא לכל נכס. בפרט, אפשר להשוות את השינוי במחירי הדירות לשינוי במחירים של אג"ח ממשלתי ארוך טווח (נניח ל-15 שנים). הסכום שהאג"ח משלמת הוא קבוע לכל אורך חיי האיגרת, ולכן מתוך המחיר אנחנו יכולים להסיק את ציפיות השוק לגבי מסלול הריבית העתידי.

הדבר היחיד שאנחנו עדיין לא יודעים הוא מה פרמיית הסיכון גם לגבי האג"ח וגם לגבי הדירות. גם את המשתנה הזה אפשר לנסות להסיק בכל מיני דרכים עקיפות, אבל במקום זה אני פשוט אראה לכם בגרף מה קורה עבור הערכות שונות של רמת הסיכון:

אז בגרף שלעיל מוצגים מדד מחירי הדירות בפועל בין ינואר 2008 לינואר 2014 (הקו הרצוף), וכן מה היה קורה למחירי הדירות אילו ההשפעה היחידה הייתה ההשפעה (הישירה) של הורדת הריבית בתקופה הרלבנטית (ריבית בנק ישראל ירדה מ-4.25% ל-1% בתקופה הנ"ל). ערכתי את החישוב למקרה שהפרש פרמיות הסיכון הוא אפס, אחד ושלושה אחוזים. לעניות דעתי, הערך הסביר של ההפרש נמצא איפשהו בין אחד לשלוש, אבל מה שחשוב הוא שאיך שלא מסתכלים על זה, החלק הארי של העלייה במחירי הדירות לא מוסבר על ידי המדיניות המוניטרית.

סיבוך שני: ההשפעות העקיפות של מדיניות מוניטרית

בכותרת הגרף כתבתי "הערכה ראשונית", כי האמת היא שמה שנאמר לעיל הוא לא הסיפור המלא. לקחתי בחשבון את ההשפעה של המדיניות המוניטרית על הריבית ארוכת הטווח (i), אבל התעלמתי מהאפשרות שהורדת הריבית (למשל) משפיעה גם באופן עקיף על דמי השכירות ועל הפרמיה. יש לפחות שתי סיבות לחשוב שיכולות להיות השפעות כאלה:

1. ערוץ הצריכה: הורדת ריבית גורמת למשקי הבית בכלכלה להגדיל את הצריכה הפרטית. בפרט, זה עשוי לגרום למשקי הבית להגדיל את הסכום שהם מוכנים להוציא על שכר דירה, ובהינתן שמלאי הדירות קבוע (בקירוב, בטווח הקצר), אז זה יגרום לעליית מחירי השכירות.
2. ערוץ הביטחונות: עבור רוב משקי הבית, הדרך היחידה לקחת הלוואה גדולה מהבנק היא דרך משכנתא. לכן, לנדל"ן יש שימוש כפול למשק בית: הוא גם שימושי כדי לגור בו, וגם שימושי כדי לשמש כבטוחה כנגד הלוואה. כשנכס יכול לשמש כבטוחה, זה מעלה את המחיר שלו (מתמטית, זה כמו להוריד את הפרמיה φ). עכשיו, כשבנק ישראל מוריד את הריבית, משקי הבית רוצים ללוות יותר, ולכן הערך של הביטחונות עולה. כלומר, הורדת הריבית תורמת תרומה עקיפה נוספת לעליית המחירים דרך ההשפעה שלה על השימושיות של נדל"ן בתור בטוחות.

לחשב את שני האפקטים האלה (ועוד אפקטים אחרים שלא הזכרתי) זה אפשרי אבל הרבה יותר מסובך. זה פרויקט מסדר גודל של מאמר, ולא של פוסט בבלוג, ולכן אני לא מתכוון לעשות את זה כאן. יחד עם זה, יש מאמרים שניתחו את ההשפעות של המדיניות המוניטרית בארה"ב על מחירי הדיור שם בעשורים האחרונים, ולקחו בחשבון את כל האפקטים האפשריים, והתוצאה הייתה שההשפעות של האפקטים העקיפים לא גדולה. אני לא רוצה לצטט מספרים, אבל בוא נגיד שגם אם היינו לוקחים הכול בחשבון, קשה לי להאמין שהיינו מצליחים להסביר אפילו חצי מהעלייה במחירי הדיור.

צריך גם לזכור שבמקרה של ישראל, הבנק המרכזי ניסה למתן את ההשפעות של האפקטים העקיפים על ידי הידוק הגבלת היכולת של הבנקים לתת משכנתאות.

סיכום ואחרית דבר

אז המסקנה שלי היא שמדיניות הריבית מסבירה לכל היותר משהו כמו 30-40% מהעלייה במחירי הדיור (תלוי בתקופה ותלוי במודל). השאר מוסבר על ידי דברים אחרים. איזה דברים אחרים? אני לא יודע. סיבה אחת שעולה על הדעת היא מחסור בהיצע, וסיבה שניה יכולה להיות שנוצרה "בועה" (בועה מבחינתי זה סיטואציה שמשקיעים מוכנים לקנות נכס במחיר שהוא מעבר למה שהם חושבים שצריך להיות המחיר ה"אמיתי" של הנכס).

כל מה שכתבתי בינתיים נועד לענות על השאלה: איך מדיניות הריבית משפיעה על מחירי הדיור. עדיין לא אמרתי כלום על השאלה: האם בנק ישראל צריך לקחת בחשבון את ההשפעה הזו בקביעת מדיניות הריבית. זו שאלה שאפשר לכתוב עליה ספרים שלמים. התשובה הקצרה שלי היא: כן, אבל מאוד בזהירות. התשובה היותר ארוכה היא: אחד הדברים שאנחנו מבינים יותר טוב היום, אחרי המשבר של 2008, זה שמשברים פיננסיים יכולים להיות מסוכנים במיוחד כאשר משקי הבית ממונפים מאוד וכאשר הם קורים יחד עם נפילה במחירי הדיור. לאור זאת, רצוי מאוד שבנקים מרכזיים ייקחו בחשבון את המשתנים הללו. יחד עם זאת, צריך לזכור את הנקודות הבאות:

• המדיניות המוניטרית, שהיא בעיקרה קביעת הריבית לטווח קצר, היא כלי אפקטיבי לשליטה על יציבות המחירים ועל יחסי הגומלין שבין האינפלציה לאבטלה, אבל היא רק כלי אחד בודד ואי אפשר בעזרתו לפתור את כל בעיות הכלכלה.
• במקרה של ישראל, המבקרים נוטים לשכוח שלאור ירידת הריבית העולמית החל מ-2008, אם בנק ישראל לא היה מוריד את הריבית, המשק היה משלם על זה ברמה גבוהה של אבטלה. עומר מואב כתב על זה טור בדה-מארקר, ואני מסכים לחלוטין. בפרט אני מסכים שסדר העדיפויות הנכון הוא למנוע אבטלה גבוהה, ורק אח"כ לדאוג למחירי הדיור.
• בנוסף, יש סיבות תאורטיות לחשוב שמדיניות ריבית שלוקחת בחשבון מחירי נכסים היא בעייתית. ההבנה המודרנית של מדיניות מוניטארית היא שהבנק המרכזי משפיע על האינפלציה דרך זה שהוא משפיע על ציפיות האינפלציה, והציפיות בתורן מושפעות דרך זה שהציבור מבין את החוקיות של הפעולות של הבנק. מספר מאמרים תאורטיים הראו שאם הבנק לוקח בחשבון גם מחירי נכסים, יכול להיווצר מנגנון של היזון חוזר שדווקא מוציא מיציבות את המדיניות המוניטרית ויכול לגרור נפילות למלכודות נזילות או היפר-אינפלציה. (למי שמתעניין  ושיש לו קצת רקע במאקרו-כלכלה מתקדמת, מקום טוב להתחיל זה המאמר הזה של Carlstrom and Fuerst).

באמת שאני לא מבין למה כל כך קשה לעיתונים רציניים לדווח על ידיעות מדעיות בצורה סבירה. אני אפילו לא אומר טובה, רק סבירה. וזה כולם: ynet, הארץ, הגארדיין הבריטי, כולם פעם אחר פעם נכשלים במשימה הפשוטה של לקרוא את ההודעה לעיתונות, לראיין שניים-שלושה מומחים, ולדווח מבלי להיגרר לסנסציות (הפעם, הפתיע לטובה הניו יורק טיימס).

אז כפי שאתם מבינים, אני כותב את הדברים לעיל בעקבות הידיעה שמככבת בעיתונים ובקירות הפייסבוק לפיה בשר אדום ובשר מעובד מעלים את הסיכון לחלות בסרטן כמו טבק. אז לפני שאתם חוזרים לעשן, אני אתחיל בנתון הכי חשוב: מעשנים חולים  בסרטן הריאות פי 25 מלא מעשנים. הם גם חולים בסוגים אחרים של סרטן ובמחלות אחרות בשיעורים גבוהים בהרבה מלא מעשנים, אבל אני אסתפק בנתון הזה. לעומת זאת, לפי המחקר החדש של ארגון הבריאות העולמי, אכילת בשר מעובד מעלה את הסיכון לחלות בסרטן המעי הגס ב-18% על כל 50 גרם של בשר מעובד ביום. כלומר, אם אתם אוכלים 100ג' בשר מעובד ביום (שזה קצת מעל הממוצע בישראל) אז הסיכוי שלכם לחלות בסרטן המעי הגס במהלך חייכם עולה מבערך 5% לבערך 6.8%. זה משמעותי, אבל זה בכלל לא קרוב להשפעות המסרטנות של טבק (כאמור, השוו 18% ל-2500%). החוקרים טוענים שיש סיבות לחשוש שבשר מעובד משפיע גם על סוגים אחרים של סרטן (לבלב, ערמונית, בטן), אבל בשלב זה אין מספיק ראיות כדי לומר בוודאות.

מה כן נכון? אנשי בריאות מסווגים חומרים לפי מידת הביטחון שיש להם לכך שהם מסרטנים. מידת ביטחון גבוהה לא אומר שההשפעה המסרטנת גבוהה. טבק הוא חומר שידוע שהוא מסרטן ברמת וודאות מאוד גבוהה, לכן הוא נמצא בקבוצה 1, כמו למשל אסבסט. לאור המחקר החדש גם בשר מעובד מצטרף לקבוצה הזו. לגבי בשר אדום, יש סבירות (אבל לא וודאות) שגם הוא מסרטן, ולכן הוא נכנס לקבוצה A2, כמו למשל תרכובות עופרת וגם להיות מעצב שיער.

מעבר לזה, אחרי שקראתי את הדו"ח לי נשארו קצת ספקות, אבל אני לא מומחה לבריאות, ולכן, בניגוד לעיתונאים, אני רוצה להיות קצת יותר זהיר ולא לכתוב דברים חסרי אחריות.

ככל הנראה האכזבה של איתן אבריאל מההמלצות הצפויות של ועדת שטרום הכעיסה אותו מספיק כדי לגרום לו לכתוב טור ביקורת משונה ביותר על כלכלה וכלכלנים. את הטיעון של אבריאל אפשר לתמצת בשלוש נקודות:

1. כלכלנים נשענים בניתוח שלהם על מודלים מופשטים שלא מתארים את המציאות. כאשר המודלים שלהם לא מראים באופן חד-משמעי ששינוי מסוים יביא לתוצאה הרצויה, הם לא יתמכו ברפורמה, למרות שהמודלים שלהם, כאמור, לא מצליחים לנבא מה יקרה במציאות.
2. כלכלנים נוטים להעדיף את הסטטוס-קוו, למרות שאין לו עדיפות מלבד זה שזה מה שבמקרה קיים כרגע.
3. כלכלנים שוקלים רק פרמטרים שאבריאל קורא להם "כלכליים", אבל הוא בעצם מתכוון לפרמטרים מצרפיים, ומתעלמים מיעדים שהוא קורא להם " חברתיים-מוסריים", אבל הוא בעצם מתכוון לחלוקתיים.

בדרך, הוא גם מעלה מן האוב את תאוריית "השני הטוב ביותר" של לנקסטר וליפסקי. לפי אבריאל, אמונתם של כלכלנים בתאוריה הנ"ל גורמת להם שלא לתמוך ברפורמות שאבריאל תומך בהן. שהדי במרומים, לא הצלחתי להבין למה דבקות בתאורייה של לנקסטר וליפסקי אמורה לגרום למישהו להתנגד לרפורמות ולא להפך. לא צריך בשביל זה תואר בכלכלה, מספיק לקרוא את ההסבר על המשפט בויקיפדיה.

הנקודה המרכזית שנראה שהעלתה את קצפו של אבריאל היא חוסר התמיכה של כלכלני בנק ישראל ברעיון של הפרדת הבנקים מחברות כרטיסי האשראי. אין לי מושג מה התרחש בוועדת שטרום, מה טענו הצדדים, או מה יהיו ההמלצות הסופיות, אבל יצא לי במקרה לאחרונה לחשוב הרבה על הרפורמה הספציפית הזאת, אז אני רוצה לענות בקצרה לשלוש הנקודות שלעיל בעזרת הניסיון שלי.

הכול בעצם התחיל מסטודנטית שרצתה לכתוב עבודה על הרפורמה הזאת בדיוק ופנתה אלי לעזרה. מכיוון שאני כלכלן, ניסיתי לחשוב בעזרת מודלים מופשטים על היתרונות הפוטנציאליים של הצעד הזה. ניסיתי לחשוב מהן ההצדקות האפשריות למהלך כזה, כלומר תחת אילו הנחות על השווקים הרלבנטיים אפשר לשער שמהלך כזה יועיל למישהו. לא הצלחתי, וזה כמובן לא אומר שאין אפשרות שזה כן רעיון טוב, רק שאני לא הצלחתי למצוא הצדקה סבירה.

עכשיו, כאן צריך להדגיש את המילה "סבירה", כי יכולתי להגיד משהו כמו: "אם נפריד את הבנקים מחברות האשראי אז דנקנר לא יוכל לקבל הלוואות בקלות נפשעת", אבל כדי שהדבר הזה יהיה הצדקה סבירה צריך גם להסביר למה בעצם זה נכון.

אבריאל אומר לי שהמודלים שלי לא מתארים את העולם האמיתי. אני יודע. אף מודל באף תחום לא מתאר את העולם האמיתי. גם בפיזיקה, גם ברפואה, גם בכלכלה. המהות של מודל היא שהוא עוזר לנו לחשוב על אלמנטים מסוימים מתוך  המכלול שהוא העולם שלנו, ולכן הוא תמיד מסתיר אלמנטים אחרים. אבל אבריאל אומר לי יותר מזה, שהמודל שלי ממש מפספס ובגדול, ועדיף שאני פשוט אזרוק אותו לפח. אני לא מסכים, כי אני חושב שהמודל שלי הוכיח את עצמו באינספור מקרים עם תחזיות די מוצלחות. אבל נניח לזה, בוא נניח שאבריאל צודק, זה עדיין לא מסביר למה אני צריך להעדיף את הרפורמה שלו על פני, למשל, להכריח את כל הבנקאים לחבוש כובע מצחייה ירוק.

במילים אחרות, אולי במקום לצטט שטויות לא רלבנטיות שקראת בספרי מדע פופולרי, תסביר לנו איך ולמה בעצם הרפורמה שאתה תומך בה תועיל לנו.

נחזור רגע לסטודנטית. חלק מלחפש הצדקות לרפורמה היה לבדוק את הספרות המקצועית. גם שם לא מצאתי הצדקות תאורטיות, ויתר על כן, גם לא מצאתי הצדקות אמפיריות. למעשה, לא מצאתי דוגמאות בכלל למדינות שעשו רפורמה כזאת. לו הייתי חבר בוועדת שטרום, זה היה גורם גם לי להרגיש די לא בנוח מהרעיון.

אבריאל צודק בכך שכלכלנים נוטים להעדיף את הסטטוס קוו, אבל זו לא תכונה שייחודית לכלכלנים. היא תכונה של אנשים באופן כללי (יש הרבה מאמרים בכתבי עת בכלכלה שדנים בנושא). התרשמותי הבלתי-מדעית-בעליל היא שלכלכלנים, וחוקרים במדעי החברה בכלל, יש דווקא פחות הטיה כזו מאשר לאדם הממוצע. בסך הכול היוקרה שלנו תלויה ביכולת שלנו להציע רעיונות חדשים. יחד עם זה, האם כלכלן שלא נוטה להמליץ על רפורמה עמוקה בשוק חשוב מבלי להבין מה התועלת שבמהלך או לראות ראיות שהמהלך הזה הוביל לשיפור במדינה אחרת מדגים באג או פיצ'ר של הכלכלה?

בנקודה השלישית אבריאל קצת צודק. למרות שהוא עושה מזה קריקטורה, זה נכון שכלכלנים נוטים להשמיע דעות יותר נחרצות בכל מה שקשור לגדלים מצרפיים מאשר בכל מה שקשור לחלוקה. זה לגמרי לא נכון שכלכלנים לא עוסקים באי-שוויון, אבל זה כן נכון שהנפח של המחקר בנושא הזה קטן יחסית. זה לא בגלל שלכלכלנים לא אכפת מאי-שוויון, אלא בעיקר בגלל שכלכלנים לא מרגישים שיש להם סמכות מיוחדת להגיד כמה אי שוויון זה טוב או רע. כלכלנים נוטים להבדיל בין טענות פוזיטיביות ("מה יהיה") לבין טענות נורמטיביות ("מה רצוי"), ונוטים לחשוב שלגבי  אי-שוויון כל מה שיש להם להגיד שייך לנורמטיבי.

אני באופן אישי חושב שההפרדה בין פוזיטיבי לנורמטיבי היא מלאכותית, ושהיה רצוי שנעסוק יותר באי-שוויון, ובמובן הזה אני נוטה להסכים עם הביקורת, אבל אני עדיין לא מצליח להבין את הקשר שלה למקרה דנן. כלומר, אם אבריאל מאמין שהפרדת הבנקים מחברות האשראי יצמצמו את אי-השוויון, אז אדרבא, זו הצדקה מצוינת לרפורמה לכל הדעות, אבל איך בדיוק ההפרדה עושה זאת?

בקיצור, לא הייתם מעדיפים טור שפשוט יסביר מה היתרונות של הרפורמה המוצעת. אני מת לטור כזה, אולי זה ייתן לי רעיון למאמר.

בעקבות ענייני יוון, והתספורות של הטייקונים וחוק ההפטר ועוד, זה כבר כמה זמן שאני מתכנן לכתוב פוסט קצת יותר פילוסופי על הקונספט של "חוב", אבל תמיד נתקע בניסיון למצוא נקודת התחלה. אפשר להתחיל עם יהודה ותמר, או אצל הסוחר מוונציה, אבל החלטתי להתחיל דווקא עם רוברט קין (Robert Keayne 1595-1656).

קין נולד בלונדון האליזבתנית למשפחה דלת אמצעים (ככל הנראה) והצליח להתעשר בעסקי המסחר. בגיל ארבעים הוא היגר לבוסטון, שהייתה באותו זמן מושבה בריטית, עם משפחתו. הוא המשיך לראות ברכה בעסקיו, והיה לאחד מפרנסי העיר: הוא היה יו"ר בית הנבחרים המקומי, הקים פלוגת תותחנים מתנדבים במילואים, תרם כסף לבניין בית עירייה ולהרחבה של קולג' מקומי קטן בשם הארוורד. ולמרות כל זה, אני כנראה לא הייתי שומע על קין אלמלא שקית מסמרים אחת שהוא מכר תמורת עשרה פנס – עסקה שהביאה אותו למשפט בפני הכנסייה.

הקשר של רוברט קין לעניינינו הוא שהמשפט שלו מייצג את קרב המאסף של הגישה הכנסייתית למסחר וכלכלה בפרקטיקות החדשות של סוחרים בני תקופתו של קין באירופה. הטענה של הכנסייה הפורטינית כנגד קין הייתה שהוא ניצל את המחסור ששרר במושבות באותה תקופה על מנת לגבות מחיר מופקע בעבור המסמרים, ובעבור כמה מוצרים נוספים שצורפו מאוחר יותר לכתב התביעה. ג'ון קוטון (John Cotton), שהיה אחד מראשי הכנסייה בבוסטון, פירט חמישה עקרונות פסולים שהסוחרים החדשים נהגו לפיהם:

1. הסוחר מנסה לקנות במחיר הזול האפשרי ולמכור במחיר היקר האפשרי.
2. אם סוחר מאבד סחורה בים או בדרך אחרת, הוא מעלה את המחיר של הסחורות האחרות כדי לפצות את עצמו על ההפסדים.
3. הסוחר מוכר במחיר שקנה, גם אם המחיר הזה היה יקר מדי או שהמטבע נחלש.
4. כפי שהסוחר מנצל (בלגיטימיות) את הכישרון היכולות שלו, הוא מנצל את בורותו והמצוקה של הלקוח.
5. כאשר הסוחר מקבל תשלום דחוי עבור סחורה, הוא גובה מחיר גבוה יותר כפיצוי על הדיחוי בקבלת התשלום.

אני רוצה ברשותכם להתעכב על הנקודה החמישית. בנצרות, כמו דתות אחרות, היו קיימים איסורים על הלוואה בריבית (בכלל, או בריבית גבוהה מדי, תלוי בפרשן). החוקים האלה בעצם מייצגים גישה מוסרית מסוימת לשאלה "מה היא הלוואה". בגישה המסורתית הלוואה הוא חסד שמעניק אדם שיש ברשותו אמצעים לאדם אחר שנקלע למצוקה. ממקבל ההלוואה מצופה שיחזיר את החוב כשיוכל, אבל גביית ריבית נתפסת כניצול של המצוקה שבה המלווה נמצא.

לעומת הגישה הזאת נמצאת הגישה הקפיטליסטית בה צד אחד משאיל הון לצד השני על מנת ש"ישביח אותו" ושני הצדדים יתחלקו ברווחים מהפרויקט המשותף. בגישה הזו, זה לגמרי טבעי שהצדדים יקבעו ביניהם מה מחיר ההלוואה (הריבית) בהתאם לסיכון היחסי שהם לוקחים ולתנאי השוק.

קין, אגב, הפסיד במשפט, אבל הגישה של הכנסייה בסופו של דבר הפסידה במלחמה. היחס לריבית כמחיר שצריך להיקבע על ידי השוק הפכה תוך כמה עשרות שנים למקובלת לחלוטין במושבות האמריקאיות, ובמאה השנה שאחרי האירועים הללו פילוסופים ותיאולוגים כתבו הרבה ספרים בנושא. הפרשה הזו לא מנעה מקין להמשיך להיות מנהיג מכובד בקהילה,  אבל היא כן הפריעה לו עד כדי שאחרי מותו הוא השאיר צוואה בת 50,000 מילים (!) שהיא בעצם כתב הגנה על חייו. חלק ניכר ממה שאנחנו יודעים על הפרשה מקורו במסמך הזה.

התפיסה של ריבית כמחיר היא רכיב חיוני בהתפתחותה של כלכלה תעשייתית. התיעוש הוא בעצם שימוש נרחב בהון (מכונות) בתהליך הייצור, ושוק להלוואות היה חלק ממה שאפשר צבירת ההון. אבל הגישות הישנות לא נעלמו מן העולם עם הופעת הגישות החדשות, ורובנו עדיין קופצים בין גישה א' לגישה ב' בהתאם לנסיבות.

אני אמשיך לפתח את הרעיון הזה בפוסטים נוספים, אבל רק כדי להמחיש,  קחו לדוגמא את המקרה היווני. מי שרכש אג"ח של ממשלת יוון השקיע בעקיפין בפעילות של ממשלת יוון, מתוך הנחה שהפעילות הזאת תביא לצמיחה כלכלית מהירה ביוון, ותאפשר לממשלה להחזיר את חובותיה עם ריבית.  הריבית הייתה די גבוהה, כך שאפשר לטעון שהמשקיעים היו מודעים לכך שיש סיכון שהם לא יקבלו את הכסף חזרה. שלא כמו ג'ון קוטון, אף אחד לא בא למשקיעים בתלונות לגבי הריבית הגבוהה שהם גובים ממשלת יוון, היום, 400 שנה אחרי רוברט קין, זה נחשב לגיטימי לקבל ריבית יחסית לסיכון. אבל אז התהפכה המגמה, והצמיחה ביוון האטה (כמו בשאר העולם) והיה ברור שיוון לא תוכל להחזיר את חובותיה, ופתאום הופיעה לה הגישה המוסרנית, לפיה יש פגם מוסרי בכך שהיוונים לא מחזירים חובות.

בכל אופן, יצא לי פוסט מאוד מפוזר הפעם, אבל אני אנסה לקשור יותר טוב הדברים בהמשך. בינתיים, שנה טובה!