המשבר הכלכלי שנגיף הקורונה יוצר חריג בפשטותו: יש האטה קיצונית ופתאומית בפעילות הכלכלית שנובעת ישירות מהמגבלות שהמאבק במגיפה מחייב. הפגיעה ביכולת הייצור של המשק היא זמנית, וברור שהיא תיעלם ברגע שאיום המגיפה יחלוף. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא למשך כמה זמן המשק יהיה משותק (וזה משהו שכלכלנים לא יודעים להעריך טוב יותר מאף אחד אחר).

המשבר הזה שונה באופן מהותי מהמשברים הכלכליים שהכו במשק הישראלי בעשורים האחרונים: ב-2001 השילוב של האינתיפאדה השנייה והתנפצות בועת הדוט-קום גרמה לשינוי בציפיות הצמיחה של המשק למשך שנים, וכך גם המשבר הפיננסי העולמי של 2008. בסיטואציה הנוכחית, לעומת זאת, אין סיבה לחשוב שהמשק לא יחזור לרמת הייצור הקודמת שלו מיד לאחר שהחיים יחזרו למסלולם, בהינתן, כמובן, שהממשלה תנקוט בצעדים הנכונים.

עד שהמגיפה תחלוף, הסכנה העיקרית שעומדת בפני המשק היא של נזילות: עסקים רבים, בעיקר הקטנים יותר, עלולים למצוא את עצמם בפשיטת רגל, למרות שאלה עסקים שיכולים להיות רווחיים בתנאים נורמליים. האתגר המרכזי העומד בפני הממשלה ובנק ישראל בתקופה הזאת היא להקל את תנאי האשראי של העסקים האלה. ניתן לעשות זאת על ידי הקלות זמניות ופריסה של תשלומי מס, על ידי התערבות ישירה בשווקי האשראי, וכן על ידי הגדלת ההוצאה הציבורית על חשבון גירעון.

אני שותף לביקורת של רבים מעמיתי על התנהלות האוצר תחת השר כחלון בכל הקשור בעמידה ביעד הגירעון. יחד עם זה, עיקר הביקורת שלי היא על הבחירה להגדיל הוצאות מסוימות שאינן מעודדות צמיחה ומסתכמות בהעברת עושר אקראית בין אזרחים, ובחוסר המנהל התקין שבניסיונות להסתיר החשבונות הלאומיים. בסך הכול רמת החוב של ישראל היא נמוכה, ובסביבת הריביות הנוכחית, הגדלת החוב לצורך הוצאות ראויות, ובהינתן תוכנית ארוכת טווח לשמירה על מסלול חוב תקין, תזרז את יציאת המשק מהמשבר הנוכחי, והעלויות שלה יהיו נמוכות (ר' למשל דבריו של אוליבר בלנשרד, לשעבר הנשיא של האגודה האמריקאית לכלכלה והכלכלן הראשי של קרן המטבע).

בפרט, אני חולק לחלוטין על המלצתו של עמיתי אורי כץ (גלובס, 19.3.2020) לקצץ בעת הזו בהוצאה הציבורית. אם יש משהו שכן ניתן ללמוד מהמשבר הפיננסי של 2008 זה שכלכלות שנקטו באמצעי צנע כתגובה למיתון שילמו על כך במיתון מתמשך המתאפיין באבטלה גבוהה ותוצר נמוך. עכשיו, כשבסקטור הפרטי חברות עם בעיות תזרים מפטרות עובדים, אסור לממשלה להוסיף לזה.

לקח נוסף ממשבר הסאב-פריים הוא שצעדים שמקלים על המאזן של הבנקים אינם מספיקים אם הם אינם מיתרגמים להקלות בתנאי ההלוואות של הלקוחות של הבנק. בישראל המערכת הבנקאית ריכוזית מאוד, מה שמהווה בעיה בימים כתיקונם, אבל בסיטואציה הנוכחית מקל על האפשרות לקביעת מנגנונים שיאפשרו אשראי בתנאים מקלים לבנקים, בתמורה לכך שהאחרונים יקלו את תנאי האשראי של לקוחותיהם (ר' למשל הצעה של ג'ון ג'ינקופלוס וסוזן קוניאק מ-2008 שלא יושמה למרבה הצער).

הצעדים הנ"ל הנם חריגים ודורשים אומץ מסוים, אבל גם ההחלטה לעצור את הכלכלה כדי למנוע התפשטות של נגיף דרש זאת, כך שאפשר בהחלט לקוות שראשי המשק יעשו את הדבר הנכון גם כאן.