פרופ' לוי-פאור כתב מאמר דעה נוסף בעניין הצעת חוק נתוני אשראי, אז החלטתי לכתוב פוסט נוסף בבלוג כדי להסביר את הטעויות הרבות גם במאמר הנוכחי. אין לי שום דבר נגד פרופ' לוי-פאור, אני פשוט חושב שאם ההצעה לא תעבור, תהיה זו מתנה נפלאה לבנקים הגדולים, וחשוב לי לכן להפריך את הטיעונים השגויים.

הכשל הראשון בטיעונים של לוי-פאור הוא שבמקום לבחון את הרפורמה המוצעת בהשוואה למצב הקיים או להצעות אחרות, הוא משווה לאיזו מציאות מדומיינת ספק-אוטופית. קחו למשל את הפסקה הבאה:

המשמעות היא יצירת סוג חדש של דירוג אזרחים, איש־איש לפי רמת הסיכון שהוא מהווה לכאורה לסוחרי אשראי (לדוגמה, בנקים). במציאות החדשה שיוצרת הצעת החוק, כל אזרח יהיה מושא לתיוג על ידי חברות עסקיות. מי שידורג נמוך ישלם יותר ממי שידורג גבוה. יהיה ציון אישי ומחיר הלוואה אחד לגברת מכלוף, אחר למר סעיד, נמוך למר אשכנזי וגבוה לגברת מזרחי. במלים אחרות, בעקבות יצירת מודל הדירוג תהיה העברה של עלויות האשראי ממי שהוגדרו מסוכנים פחות למי שהוגדרו מסוכנים יותר. במקביל, תועמק הלגיטימציה לתרבות חיים על אשראי ולגביית ריבית יתר ממי שתויגו כמסוכנים.

כפי שכבר הסברתי בעבר, חברות עסקיות (הבנקים) מדרגים כבר היום את הלקוחות שלהם. אין בזה שום דבר חדש. גם היום מי שמדורג נמוך משלם יותר ממי שמדורג גבוה (אם בכלל יש לו אפשרות לקחת אשראי). גם בזה אין חדש. החידוש היחיד הוא ביכולת של הפרט לדעת מה הדירוג שלו, על בסיס איזה מידע הוא נקבע, מתן אפשרות לערער עליו, והחופש להשתמש בדירוג כדי לקבל הצעה טובה יותר מבנק אחר.

באחת המצגות שהוצגה לוועדת הכלכלה של הכנסת כולל לוי-פאור סיפור עצוב (בלי ציניות, באמת עצוב) על משפחה שנקלעה לחובות בגלל הוצאות רפואיות גבוהות, ותוהה מה יהיה דירוג האשראי שלהם. התשובה היא שהוא כנראה לא יהיה גבוה במיוחד, אבל אם יש להם היסטוריית תשלומים חיובית, הוא עשוי גם לא להיות נמוך במיוחד. אבל הכשל הלוגי הוא בכך שהשאלה צריכה להיות: מה הגישה לאשראי שיש להם היום, והאם המאגר מרע את מצבם? היום המשפחה הזאת נמצאת לגמרי בחסדי הבנק שבו מנוהל חשבון העו"ש שלהם. אף אחד אחד לא ייתן להם הלוואה. אחרי הרפורמה ייתכן שיהיו להם עוד אופציות.

לעניין האפליה העדתית, מחקרים שנעשו בארה"ב (למשל זה וזה) מראים שהנוסחה שמשמשת לקביעת דירוגים איננה מפלה בין קבוצות (למעט על בסיס גיל). בנקאים, לעומת זאת, די בוודאות כן מפלים. לכן, המעבר לדירוגים אובייקטיביים ומפוקחים צפוי דווקא להיטיב במיוחד עם מר סעיד וגברת מזרחי. הדירוגים לא מחקו את האפליה בארה"ב ולא צפויים לעשות זאת גם בישראל, אבל אני לא מכיר שום מחקר שטוען שהדירוגים החריפו אפליה, ומכיר כמה שטוענים שהם צמצמו אותה.

זה מוביל אותי לכשל השני: התעלמות מוחלטת מהספרות האמפירית בנושא. מאגרי נתוני אשראי זו לא המצאה ישראלית. זה משהו שקיים בעשרות מדינות, ונכתבו על כך עשרות מאמרים. אנחנו יודעים שהמאגרים מורידים את הריביות, פוגעים ברווחיות של הבנקים דרך ההשפעה על התחרות, מרחיבים את הגישה לאשראי במיוחד לעסקים קטנים וחדשים, ועוד, ועוד. אני יכול לספק רשימה ביבליוגרפית ארוכה למי שמעוניינת.

במקום זה, לוי-פאור מציע לנו תאוריה, שאני לא יכול אלא שלתאר אותה כתיאורית קונספירציה, על סוכני לשכות אשראי שבמקום לדרג משקי בית  בהתאם לסיכון שלהם יעפילו מניפולציות שנועדו לעזור לספקי האשראי להגדיל את הרווחיות שלהם. הנה:

…הנחת העבודה של הצעת החוק, […] היא שמטרת הדירוג והתיוג על ידי לשכות האשראי היא הערכת סיכון אובייקטיבית. בפועל הלקוחות שלהם הם סוחרי האשראי, שיש להם אינטרסים למכור אשראי במחיר הגבוה ביותר האפשרי בכל דרגת סיכון נתונה.

[…] רוב רובם של האזרחים הישראלים מחזירים את חובותיהם, ומי שמפגר בהחזר חובותיו משלם כפול ויותר — והוא הוא הצרכן הרווחי לבנקים ולמנגנוני השוק האפרפר, האפור והשחור. אנחנו יודעים זאת, ובכל זאת אנחנו מניחים למדינה ולמדרגים לכפות עלינו מודל סיכונים בצורת פעמון שטוח, שבו רק חלק קטן מהאזרחים מוגדר כלא מסוכן, ורובו מדורג כמסוכן בדרגות שונות.

לצערי, אני לא מצליח להבין איך התרגיל הזה אמור לעבוד. כלומר, מי בדיוק אמור להרוויח מזה שהדירוגים לא מהימנים ואיך. כמו כן, האם יש לנו ראיות לכך שזה באמת קורה באילו מעשרות המדינות שבהם קיימים מאגרים דומים? אני משתדל לעקוב אחרי הספרות בנושא, ואני לא מכיר טענה שדבר כזה קורה באילו מעשרות המדינות שבהן קיימים מאגרים, אבל אני תמיד שמח ללמוד.

הכשל השלישי, אם אפשר לקרוא לזה כך, הוא שילוב של "עובדות" שהן למעשה טענות מופרכות לחלוטין, באופן שברור לכל מי שיש לו היכרות מינימלית עם בנקאות. למשל, הטענה התמוהה אליה התייחסתי כבר בעבר, ומופיעה שוב בפסקה האחרונה לעיל, לפיה הצרכן הרווחי ביותר לבנק הוא זה שמפגר בתשלומים. זה פשוט לא נכון.

אגב, לוי-פאור טוען במאמר שהצעת החוק נוסחה בחיפזון. במקור הסכמתי עמו שהעברת הרפורמה הזאת דרך חוק ההסדרים היא פסולה, אבל בסופו של דבר הצעת החוק הזאת הופרדה מחוק ההסדרים. כמו כן, למיטב הבנתי דווקא נעשתה עבודת מטה די מסודרת במשך מספר שנים ובהתייעצות עם מספר מומחים בעלי שם בתחום, כך שאני לא מבין על איזה "חיפזון" מדובר.

הכשל הרביעי הוא השוואות שטחיות לארה"ב. לישראלים רבים (בעיקר כאלה שגרו שם) יש היכרות עם מערכת דירוג האשראי של ארה"ב, ויש נטייה לחשוב שהמערכת שמציעים להקים כאן היא העתק של המערכת האמריקאית (היא לא), וכן שיבוא המערכת האמריקאית יוביל ליבוא של כל מה שרע בארה"ב  (במאמר הראשון שהתייחסתי אליו לוי-פאור אפילו העלה חשש שנאבד את ביטוח הבריאות הציבורי שלנו בעקבות הרפורמה). הנה דוגמא:

כדי להפוך אותנו למסוכנים לסוחרי האשראי אפשר להשתמש בקריטריונים מדירים ונצלניים. הנה שלוש דוגמאות. ראשית, נוסחת הדירוג מורידה את הציון ומעלה את הריבית ככל שהאזרח עושה יותר "שופינג", כלומר פונה ליותר מלווים. שנית, נוסחת הדירוג מתעדפת נתונים שליליים. לכאורה אפשר להעמיד לרשות המדרגים יותר נתונים חיוביים. אבל כדי לקבל נתונים חיוביים צריך לאסוף יותר נתונים וכך לפגוע עוד יותר בפרטיות. שלישית, כדי לקבל ציון טוב צריך לקחת הלוואות. את מי זה משרת? לא את האזרח החוסך, אלא את מי שנהנה מהתמריצים המובנים בתוך נוסחת הדירוג.

אז ככה: (א) בארה"ב אין מרשם אוכלוסין, ולכן כדי להיות על ה-grid צריך לבצע איזושהי פעילות בנקאית, ורק אז מערכת הדירוגים מתחילה לאסוף עליך נתונים. כל סטודנט ישראלי שלמד בארה"ב מכיר את זה. אבל זה לא נכון שצריך לעשות יותר "שופינג". למעשה, זה לא קשור בכלל. מה שצריך זה לקבל מסגרת אשראי. השימוש במסגרת לגמרי לא חשוב לעניין הדירוג. לדעתי, בישראל, גם את זה לא יהיה צריך. (ב) להפך, מערכת שיתוף המידע הקיימת היום בין הבנקים מבוססת רק על מידע שלילי. חוק נתוני אשראי יגרום לכך שיאספו גם נתונים חיוביים. (ג) שוב, לא ברור שזה מה שיקרה בישראל, וממילא צריך לקבל מסגרת אשראי, לא בהכרח לנצל אותה.

בתוך כל זה ישנה טענה שחוזרת על עצמה לפיה הרפורמה תעודד לקיחת אשראי. זה כמובן נכון, במובן שאם הרפורמה תצליח האשראי יהיה זול יותר, ואז ככל הנראה יצרכו יותר ממנו. הנקודה היא שאם רוצים שמשקי הבית ייקחו פחות אשראי, יש כלים יותר הגיוניים לעשות זאת מאשר לשמר מבנה שוק לא יעיל. למה הדבר דומה? נניח לרגע שאנחנו מסכימים שאזרחי ישראל מדברים יותר מדי בסלולר, ושזה רע לבריאות שלהם. אפשר לבטל את התחרות ולתת לסלקום רישיון בלבדי, מה שכנראה יעלה את המחירים ויצמצם את השימוש, אבל ודאי יש כלי מדיניות עדיפים, לא?

לסיום, לוי-פאור מתלונן על נוסח הצעת החוק:

הצעת חוק נתוני אשראי בונה למעשה מבנה רגולטורי פרטי המדרג ומתייג את אזרחי ישראל על ידי חברות עסקיות. הרגולציה על תהליך, מטרות, שקיפות, דיוק והליכי הערעור והתיקון של הצעת החוק היא בבחינת חור שחור, בולען רגולטורי. לא ברור כיצד יובטחו האינטרסים הציבוריים סביב פעילותן של המדרגים וחברות הדירוג שראויות להיחשב כגוף דו־מהותי.

קראתי את החוק, ואני מציע גם לכם לקרוא. דווקא נראה לי שהוא די מפורט בענייני רגולציה, מטרות, דרישות שקיפות, העדר אפליה, הליכי ערעור וכיו"ב. גם העונשים שמוצמדים למי שעובר על החוק לא קטנים.

אני מניח שאני עוד אצטרך להידרש לנושא שוב, אבל אני אסתפק בזה להיום.