ככל הנראה האכזבה של איתן אבריאל מההמלצות הצפויות של ועדת שטרום הכעיסה אותו מספיק כדי לגרום לו לכתוב טור ביקורת משונה ביותר על כלכלה וכלכלנים. את הטיעון של אבריאל אפשר לתמצת בשלוש נקודות:

1. כלכלנים נשענים בניתוח שלהם על מודלים מופשטים שלא מתארים את המציאות. כאשר המודלים שלהם לא מראים באופן חד-משמעי ששינוי מסוים יביא לתוצאה הרצויה, הם לא יתמכו ברפורמה, למרות שהמודלים שלהם, כאמור, לא מצליחים לנבא מה יקרה במציאות.
2. כלכלנים נוטים להעדיף את הסטטוס-קוו, למרות שאין לו עדיפות מלבד זה שזה מה שבמקרה קיים כרגע.
3. כלכלנים שוקלים רק פרמטרים שאבריאל קורא להם "כלכליים", אבל הוא בעצם מתכוון לפרמטרים מצרפיים, ומתעלמים מיעדים שהוא קורא להם " חברתיים-מוסריים", אבל הוא בעצם מתכוון לחלוקתיים.

בדרך, הוא גם מעלה מן האוב את תאוריית "השני הטוב ביותר" של לנקסטר וליפסקי. לפי אבריאל, אמונתם של כלכלנים בתאוריה הנ"ל גורמת להם שלא לתמוך ברפורמות שאבריאל תומך בהן. שהדי במרומים, לא הצלחתי להבין למה דבקות בתאורייה של לנקסטר וליפסקי אמורה לגרום למישהו להתנגד לרפורמות ולא להפך. לא צריך בשביל זה תואר בכלכלה, מספיק לקרוא את ההסבר על המשפט בויקיפדיה.

הנקודה המרכזית שנראה שהעלתה את קצפו של אבריאל היא חוסר התמיכה של כלכלני בנק ישראל ברעיון של הפרדת הבנקים מחברות כרטיסי האשראי. אין לי מושג מה התרחש בוועדת שטרום, מה טענו הצדדים, או מה יהיו ההמלצות הסופיות, אבל יצא לי במקרה לאחרונה לחשוב הרבה על הרפורמה הספציפית הזאת, אז אני רוצה לענות בקצרה לשלוש הנקודות שלעיל בעזרת הניסיון שלי.

הכול בעצם התחיל מסטודנטית שרצתה לכתוב עבודה על הרפורמה הזאת בדיוק ופנתה אלי לעזרה. מכיוון שאני כלכלן, ניסיתי לחשוב בעזרת מודלים מופשטים על היתרונות הפוטנציאליים של הצעד הזה. ניסיתי לחשוב מהן ההצדקות האפשריות למהלך כזה, כלומר תחת אילו הנחות על השווקים הרלבנטיים אפשר לשער שמהלך כזה יועיל למישהו. לא הצלחתי, וזה כמובן לא אומר שאין אפשרות שזה כן רעיון טוב, רק שאני לא הצלחתי למצוא הצדקה סבירה.

עכשיו, כאן צריך להדגיש את המילה "סבירה", כי יכולתי להגיד משהו כמו: "אם נפריד את הבנקים מחברות האשראי אז דנקנר לא יוכל לקבל הלוואות בקלות נפשעת", אבל כדי שהדבר הזה יהיה הצדקה סבירה צריך גם להסביר למה בעצם זה נכון.

אבריאל אומר לי שהמודלים שלי לא מתארים את העולם האמיתי. אני יודע. אף מודל באף תחום לא מתאר את העולם האמיתי. גם בפיזיקה, גם ברפואה, גם בכלכלה. המהות של מודל היא שהוא עוזר לנו לחשוב על אלמנטים מסוימים מתוך  המכלול שהוא העולם שלנו, ולכן הוא תמיד מסתיר אלמנטים אחרים. אבל אבריאל אומר לי יותר מזה, שהמודל שלי ממש מפספס ובגדול, ועדיף שאני פשוט אזרוק אותו לפח. אני לא מסכים, כי אני חושב שהמודל שלי הוכיח את עצמו באינספור מקרים עם תחזיות די מוצלחות. אבל נניח לזה, בוא נניח שאבריאל צודק, זה עדיין לא מסביר למה אני צריך להעדיף את הרפורמה שלו על פני, למשל, להכריח את כל הבנקאים לחבוש כובע מצחייה ירוק.

במילים אחרות, אולי במקום לצטט שטויות לא רלבנטיות שקראת בספרי מדע פופולרי, תסביר לנו איך ולמה בעצם הרפורמה שאתה תומך בה תועיל לנו.

נחזור רגע לסטודנטית. חלק מלחפש הצדקות לרפורמה היה לבדוק את הספרות המקצועית. גם שם לא מצאתי הצדקות תאורטיות, ויתר על כן, גם לא מצאתי הצדקות אמפיריות. למעשה, לא מצאתי דוגמאות בכלל למדינות שעשו רפורמה כזאת. לו הייתי חבר בוועדת שטרום, זה היה גורם גם לי להרגיש די לא בנוח מהרעיון.

אבריאל צודק בכך שכלכלנים נוטים להעדיף את הסטטוס קוו, אבל זו לא תכונה שייחודית לכלכלנים. היא תכונה של אנשים באופן כללי (יש הרבה מאמרים בכתבי עת בכלכלה שדנים בנושא). התרשמותי הבלתי-מדעית-בעליל היא שלכלכלנים, וחוקרים במדעי החברה בכלל, יש דווקא פחות הטיה כזו מאשר לאדם הממוצע. בסך הכול היוקרה שלנו תלויה ביכולת שלנו להציע רעיונות חדשים. יחד עם זה, האם כלכלן שלא נוטה להמליץ על רפורמה עמוקה בשוק חשוב מבלי להבין מה התועלת שבמהלך או לראות ראיות שהמהלך הזה הוביל לשיפור במדינה אחרת מדגים באג או פיצ'ר של הכלכלה?

בנקודה השלישית אבריאל קצת צודק. למרות שהוא עושה מזה קריקטורה, זה נכון שכלכלנים נוטים להשמיע דעות יותר נחרצות בכל מה שקשור לגדלים מצרפיים מאשר בכל מה שקשור לחלוקה. זה לגמרי לא נכון שכלכלנים לא עוסקים באי-שוויון, אבל זה כן נכון שהנפח של המחקר בנושא הזה קטן יחסית. זה לא בגלל שלכלכלנים לא אכפת מאי-שוויון, אלא בעיקר בגלל שכלכלנים לא מרגישים שיש להם סמכות מיוחדת להגיד כמה אי שוויון זה טוב או רע. כלכלנים נוטים להבדיל בין טענות פוזיטיביות ("מה יהיה") לבין טענות נורמטיביות ("מה רצוי"), ונוטים לחשוב שלגבי  אי-שוויון כל מה שיש להם להגיד שייך לנורמטיבי.

אני באופן אישי חושב שההפרדה בין פוזיטיבי לנורמטיבי היא מלאכותית, ושהיה רצוי שנעסוק יותר באי-שוויון, ובמובן הזה אני נוטה להסכים עם הביקורת, אבל אני עדיין לא מצליח להבין את הקשר שלה למקרה דנן. כלומר, אם אבריאל מאמין שהפרדת הבנקים מחברות האשראי יצמצמו את אי-השוויון, אז אדרבא, זו הצדקה מצוינת לרפורמה לכל הדעות, אבל איך בדיוק ההפרדה עושה זאת?

בקיצור, לא הייתם מעדיפים טור שפשוט יסביר מה היתרונות של הרפורמה המוצעת. אני מת לטור כזה, אולי זה ייתן לי רעיון למאמר.