חובות – מבוא שבו מסופר על רוברט קין ושקית מסמרים

בעקבות ענייני יוון, והתספורות של הטייקונים וחוק ההפטר ועוד, זה כבר כמה זמן שאני מתכנן לכתוב פוסט קצת יותר פילוסופי על הקונספט של "חוב", אבל תמיד נתקע בניסיון למצוא נקודת התחלה. אפשר להתחיל עם יהודה ותמר, או אצל הסוחר מוונציה, אבל החלטתי להתחיל דווקא עם רוברט קין (Robert Keayne 1595-1656).

קין נולד בלונדון האליזבתנית למשפחה דלת אמצעים (ככל הנראה) והצליח להתעשר בעסקי המסחר. בגיל ארבעים הוא היגר לבוסטון, שהייתה באותו זמן מושבה בריטית, עם משפחתו. הוא המשיך לראות ברכה בעסקיו, והיה לאחד מפרנסי העיר: הוא היה יו"ר בית הנבחרים המקומי, הקים פלוגת תותחנים מתנדבים במילואים, תרם כסף לבניין בית עירייה ולהרחבה של קולג' מקומי קטן בשם הארוורד. ולמרות כל זה, אני כנראה לא הייתי שומע על קין אלמלא שקית מסמרים אחת שהוא מכר תמורת עשרה פנס – עסקה שהביאה אותו למשפט בפני הכנסייה.

הקשר של רוברט קין לעניינינו הוא שהמשפט שלו מייצג את קרב המאסף של הגישה הכנסייתית למסחר וכלכלה בפרקטיקות החדשות של סוחרים בני תקופתו של קין באירופה. הטענה של הכנסייה הפורטינית כנגד קין הייתה שהוא ניצל את המחסור ששרר במושבות באותה תקופה על מנת לגבות מחיר מופקע בעבור המסמרים, ובעבור כמה מוצרים נוספים שצורפו מאוחר יותר לכתב התביעה. ג'ון קוטון (John Cotton), שהיה אחד מראשי הכנסייה בבוסטון, פירט חמישה עקרונות פסולים שהסוחרים החדשים נהגו לפיהם:

  1. הסוחר מנסה לקנות במחיר הזול האפשרי ולמכור במחיר היקר האפשרי.
  2. אם סוחר מאבד סחורה בים או בדרך אחרת, הוא מעלה את המחיר של הסחורות האחרות כדי לפצות את עצמו על ההפסדים.
  3. הסוחר מוכר במחיר שקנה, גם אם המחיר הזה היה יקר מדי או שהמטבע נחלש.
  4. כפי שהסוחר מנצל (בלגיטימיות) את הכישרון היכולות שלו, הוא מנצל את בורותו והמצוקה של הלקוח.
  5. כאשר הסוחר מקבל תשלום דחוי עבור סחורה, הוא גובה מחיר גבוה יותר כפיצוי על הדיחוי בקבלת התשלום.

אני רוצה ברשותכם להתעכב על הנקודה החמישית. בנצרות, כמו דתות אחרות, היו קיימים איסורים על הלוואה בריבית (בכלל, או בריבית גבוהה מדי, תלוי בפרשן). החוקים האלה בעצם מייצגים גישה מוסרית מסוימת לשאלה "מה היא הלוואה". בגישה המסורתית הלוואה הוא חסד שמעניק אדם שיש ברשותו אמצעים לאדם אחר שנקלע למצוקה. ממקבל ההלוואה מצופה שיחזיר את החוב כשיוכל, אבל גביית ריבית נתפסת כניצול של המצוקה שבה המלווה נמצא.

לעומת הגישה הזאת נמצאת הגישה הקפיטליסטית בה צד אחד משאיל הון לצד השני על מנת ש"ישביח אותו" ושני הצדדים יתחלקו ברווחים מהפרויקט המשותף. בגישה הזו, זה לגמרי טבעי שהצדדים יקבעו ביניהם מה מחיר ההלוואה (הריבית) בהתאם לסיכון היחסי שהם לוקחים ולתנאי השוק.

קין, אגב, הפסיד במשפט, אבל הגישה של הכנסייה בסופו של דבר הפסידה במלחמה. היחס לריבית כמחיר שצריך להיקבע על ידי השוק הפכה תוך כמה עשרות שנים למקובלת לחלוטין במושבות האמריקאיות, ובמאה השנה שאחרי האירועים הללו פילוסופים ותיאולוגים כתבו הרבה ספרים בנושא. הפרשה הזו לא מנעה מקין להמשיך להיות מנהיג מכובד בקהילה,  אבל היא כן הפריעה לו עד כדי שאחרי מותו הוא השאיר צוואה בת 50,000 מילים (!) שהיא בעצם כתב הגנה על חייו. חלק ניכר ממה שאנחנו יודעים על הפרשה מקורו במסמך הזה.

התפיסה של ריבית כמחיר היא רכיב חיוני בהתפתחותה של כלכלה תעשייתית. התיעוש הוא בעצם שימוש נרחב בהון (מכונות) בתהליך הייצור, ושוק להלוואות היה חלק ממה שאפשר צבירת ההון. אבל הגישות הישנות לא נעלמו מן העולם עם הופעת הגישות החדשות, ורובנו עדיין קופצים בין גישה א' לגישה ב' בהתאם לנסיבות.

אני אמשיך לפתח את הרעיון הזה בפוסטים נוספים, אבל רק כדי להמחיש,  קחו לדוגמא את המקרה היווני. מי שרכש אג"ח של ממשלת יוון השקיע בעקיפין בפעילות של ממשלת יוון, מתוך הנחה שהפעילות הזאת תביא לצמיחה כלכלית מהירה ביוון, ותאפשר לממשלה להחזיר את חובותיה עם ריבית.  הריבית הייתה די גבוהה, כך שאפשר לטעון שהמשקיעים היו מודעים לכך שיש סיכון שהם לא יקבלו את הכסף חזרה. שלא כמו ג'ון קוטון, אף אחד לא בא למשקיעים בתלונות לגבי הריבית הגבוהה שהם גובים ממשלת יוון, היום, 400 שנה אחרי רוברט קין, זה נחשב לגיטימי לקבל ריבית יחסית לסיכון. אבל אז התהפכה המגמה, והצמיחה ביוון האטה (כמו בשאר העולם) והיה ברור שיוון לא תוכל להחזיר את חובותיה, ופתאום הופיעה לה הגישה המוסרנית, לפיה יש פגם מוסרי בכך שהיוונים לא מחזירים חובות.

בכל אופן, יצא לי פוסט מאוד מפוזר הפעם, אבל אני אנסה לקשור יותר טוב הדברים בהמשך. בינתיים, שנה טובה!

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “חובות – מבוא שבו מסופר על רוברט קין ושקית מסמרים

  1. orikatz

    לגבי "הגישה הקפיטליסטית", דיבורים על השאלת הון והשבחת הון לא נראים רלוונטיים כל כך לאדם הלוקח הלוואה מבנק כדי לקנות לעצמו רכב. כשאני מסביר ללא-כלכלנים מה זו ריבית אני בדרך כלל פשוט מדבר על כך שכסף היום שווה יותר מכסף בעתיד, בגלל שאנחנו חיים בעולם לא וודאי לזמן יש ערך. קשה לאנשים לתפוס את זה מכיוון שאנשים רגילים לקשר תגמול כספי עם עבודה כלשהי, בעוד שהמלווה כאן מקבל כסף מבלי שהוא ביצע שום עבודה. לכן הקונספט של ריבית תמיד היה נראה כמו רמאות, ואנשים תמיד חשדו במגזר הפיננסי.

    לגבי הסיום, זה נכון שרצוי שלא לערב השקפות מוסריות עם פעילות כלכלית, אבל נסה לחשוב על זה כך: מדינה שבה האזרחים מאמינים שזה לא מוסרי לא להחזיר הלוואות תהיה מדינה שבה ההשקעות מסוכנות פחות והריבית נמוכה יותר. הגישה המוסרנית הזו יכולה לתרום לפעילות כלכלית, בדומה למשל לגישה שלפיה זה לא מוסרי לשוטט בפייסבוק בזמן העבודה, או לגישה שלפיה זה לא מוסרי מצד הממשלה להתערב בזכות הקניין הפרטית.

    אהבתי

      1. orikatz

        סבבה. אפשר גם להסתכל על הגישה המוסרנית כאל סיגנל: אני לא סתם אדם אחראי ואמין וכדאי לכם להלוות לי, אני כל כך אמין ואחראי שאני חושב שזה חטא כלפי האנושות, האלוהים והיקום שלא להחזיר חובות. ולעומת זאת, אם ביוון אין להם בעיה מוסרית שלא להחזיר חובות זה הסיגנל ההפוך.

        אהבתי

  2. פינגבק: זה לא על "צדק חברתי": השבת, השמיטה והריבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s